כשהוא בא לקחת את ספרון המתכונים שלו, ידעתי שזה הסוף. כל עוד זה נשאר אצלי עוד נאחזתי באפשרות שזה אולי לא הסוף. היו לילות שחיבקתי את הספרון ונרדמתי איתו. היו ימים שישבתי ובהיתי בו. מעולם לא העזתי לפתוח אותו כשהוא לא לידי. רציתי שיחשוב על הספרון וייזכר בכל הטוב שהיה בינינו. שזה יגרום לו לוותר ולחזור. שהוא יסלח. שיבין. שיקשיב לי.
זה פשוט לא קרה. אני יודעת שהייתי זבל. אני יודעת שפגעתי בך. אני יודעת שלא התנצלתי מספיק ושבכיתי מאוחר מדי, אחרי שהלכת. אני יודעת שלא הערכתי אותך כשהיית לידי. אתה צודק בזה. אני יודעת שלא אמרתי מספיק שאני אוהבת כי אולי לא באמת אהבתי מספיק. אבל אהבתי. ואני אוהבת עכשיו.
אני רוצה שתשאיר אצלי את המתכונים שלך. אני רוצה שנמציא כמה משלנו. אני רוצה שנבשל לנו עתיד. שנשכח מה שהיה. אני חולה בלעדיך. אתה סובל, אני רואה. אני רוצה שתשב שניה ותכריח את עצמך להסתכל לי בעיניים. אתה לא באמת שונא אותי. אני רוצה שתצליח לסלוח לי. יש אהבה בעולם והיא של שנינו.
;){kind=link}