קיאנו ריבס

זה היה בשנת 98. הייתי אז בת 23, יצאתי לטיול של אחרי אחרי הצבא. אחרי שהייתי פעם אחת בהודו והבנתי שזה לא האתגר שחיפשתי לי, כי הוא לא באמת היה אתגר, החלטתי לנסוע למקומות יותר מוכרים ולכן יותר מאתגרים. רציתי לנסות להסתדר בסביבה אורבנית, אבל בלי הכללים שאני מכירה ובלי רשתות הבטחון שלי. בלי המשפחה, בלי חברים, בלי קשרים ועם שפות שאינן שפת האם שלי. התחלתי את הטיול בפריז. שכרתי שם חדר קטן ובמשך חודשיים עבדתי במשרד קטן של אמריקאים כמזכירה. זו היתה עבודת חלומות. רוב האנשים שבאו למשרד, שעסק בנדל"ן, היו לקוחות מכל העולם והעובדה שאני ישראלית, צעירה מאד ועם זוג עיניים כחולות שראו דברים וידעו לתקשר גם בלי מילים, הייתי אטרקציה. העובדה שהייתי ואני עדיין שואפת לשלמות וסדר בהכל, מאד תרמה ותוך חודשיים, הסרתי מעל גב השותפים במשרד, את כל עול הגביה, הארגון וגם עיצוב המשרד. המשכורת הספיקה לי למחיה והשאירה לי מרחב גדול גם לחסכון. כל הזמן חשבתי על הדבר הבא. לא ידעתי עדיין מהו.

ואז אחד הלקוחות סיפר לי שהוא גר בארה"ב ומחפש מישהי כמוני. מישהי שראתה דברים, שלא תפחד מאתגרים ושתדע להתמודד עם כל מיני סוגי טיפוסים. הוא בדיוק הקים חברת תקשורת שעוסקת במציאת פתרונות לארגונים גדולים והוא הרגיש שבדיוק את הגישה שלי הוא צריך. זה התאים לי. קבענו זמן שבו אעזוב את המשרד בפריז והוא מצידו הבטיח לדאוג לי להכל. לטיסה, למגורים שאם לא יתאימו לי אוכל לעזוב אבל לפחות יהיה לי איפה לנחות וכשדיברנו ואיכשהו הגענו לסגנון המוזיקלי האהוב עלי, הוא הבטיח לחפש לי הופעה שווה שתתרחש בשבוע הראשון להגעתי לסיאטל, שם המשרד שלו נמצא.

הכל היה נראה מאד ורוד. המעסיקים שלי הבינו ללבי ותמכו בי, בעיקר כי הודעתי מראש שאני לא יודעת לכמה זמן אני יכולה להתחייב להשאר, אם בכלל, והמעסיק החדש, רובי, נראה בדיוק האדם שהייתי רוצה שיהיה הבוס שלי. חביב, אבל לא מדי, ישר, אבהי ובעיקר מאד עשיר. ידעתי את כל זה כי המעסיקים הצרפתים שלי הכירו אותו כבר שנים. ביום הטיסה, כשכל חפציי כבר היו ארוזים והכרטיס שלי היה בידיי, התרגשתי מאד. האמת היא שמעולם לא הצלחתי לקלוט את השפה הצרפתית והידיעה שמעכשיו אעבוד בארצות הברית ועוד בסיאטל, העיר שהיא אם הגראנז', מאד ריגשה אותי. רובי קיים את הבטחתו וידעתי שיש כרטיס להופעה שמחכה לי שם, רק שהוא לא הסכים לגלות לי לאיזו הופעה. השכר ההתחלתי שסיכמנו עליו היה חלומי בעיניי ורק רציתי לראות את עצמי כבר שם.

באותו יום היה ממש חם בפריז וידעתי שלפניי עוד שתי טיסות, אחת לארה"ב ואז פנימית אז לקחתי איתי גם בגדים חמים ליתר בטחון. כשהגעתי לצ'ק אין שלפני העליה למטוס, גילית להפתעתי שרובי שיבץ אותי במחלקת עסקים. הייתי בשוק. מימיי לא טסתי במחלקת עסקים. עליתי לטיסה. התמקמתי במושב שלי שהיה במעבר והמתנתי. טיסות היו מאז ומתמיד סיוט עבורי וקיויתי שהטיסה הזאת תהיה שונה בגלל התנאים המשודרגים. ואז הוא הגיע. לקח לי כמה דקות לקלוט שזה הוא. הוא נכנס, עם הכרטיס ביד וחיפש את המושב שלו. היה לי ברור שזה המושב שלצידי. ואז הוא נעמד לידי ואמר "היי". היי פשוט. קיאנו ריבס. זה היה עוד לפני "מאטריקס" אבל כבר אחרי "ספיד" ו"מלכודת לפרקליט" ובואו נאמר שהיה צריך להיות חירש אילם ומנותק מאד כדי לא לדעת מיהו. אמרתי לו היי בחזרה וקיפלתי את הרגליים כדי לתת לו לעבור, רק שראיתי שהוא מהסס. הוא שאל, בקול העמוק המטורף שלו אם זה בסדר שאשב ליד החלון כי יותר נוח לו עם הרגליים לשבת במעבר. אם הוא היה מבקש ממני לשבת על הרצפה כנראה שגם הייתי מסכימה. זזתי ונתתי לו לשבת.

השילוב של ההתרגשות מהאדם הזה יחד עם חרדת הטיסות שלי לא היה טוב מסתבר. הרגשתי שנגמר לי האוויר. הסתכלתי מסביבי והחרדה שלי התחילה להשתלט כך שמהר מאד הבנתי שהאוויר בטיסה הזאת נגמר ושכולנו הולכים למות. הדייל בדיוק עבר וקראתי לו. אמרתי לו שאני חושבת שיש פחות מדי אוויר ואם יש משהו לעשות בענין. קלטתי שהוא מבין את הבעיה והוא אמר בשיא הרצינות שהוא ידבר עם הטייס שיכניס אוויר במערכת האיוורור. רציתי למות כי ידעתי שהסיטואציה מגוחכת אבל עם חרדות לא מתווכחים. דבריו הרגיעו אותי. שקעתי בכסא והתבוננתי לחלון אפילו שהיה ערב ולא ראו כלום. הבאתי לי ספר לקריאה וניסיתי לקרוא בו. פתאום קיאנו פונה אלי ושואל באיזו שפה הספר. עניתי שזאת עברית והופתעתי כי היה לי ברור שכל אחד יודע שככה נראית עברית והוא כאילו מנסה להתחיל איתי שיחה. זה כמובן היה מגוחך. חייכתי אליו. הוא אמר לי "את יודעת, אני גם שונא טיסות ומה שעוזר לי מאד זה לדבר עם מי שלצידי. לא תמיד זה הולך, אבל בואי נדבר, טוב?".

חייכתי אליו, כי זה היה מעבר ליכולתי לדבר ממש. "את מצליחה לנשום?" הוא שאל. ידעתי למה הוא מתכוון אבל איך אפשר לנשום ליד בנאדם שהפעם הקודמת שראית אותו היה בגודל של כמה מטרים על קיר בקולנוע, בלי קשר לחרדות טיסה? עניתי לו שכן, אני נושמת אבל יעזור אם פשוט נדבר. גם בעבר באמת עזר לי גם שהבינו אותי (כמו שהדייל ישר ידע מה לענות) וגם באמת לדבר. הוא סיפר לי שהוא בדיוק היה בנסיעה לקראת סרט חדש שהוא עומד להשתתף בו (התכוון כנראה למטריקס) והוא בדרך לסיאטל לצילומים. הוא בדרך לסיאטל. אמרתי לו שגם אני בדרך לסיאטל והשווינו כרטיסים. מסתבר ששנינו אמורים להיות גם על הטיסה הבאה. מכאן השיחה מאד זרמה. סיפרתי לו מלא דברים על עצמי והוא שאל מלא שאלות. הוא היה כל כך חמוד וכל הזמן נתן לי לדבר וממש הקשיב. מאד היה לו מעניין כל העניין עם המעסיק העתידי שלי. סיפרתי לו כל מה שידעתי עליו ואז סיפרתי לו על ההופעה שהוא הבטיח לי.

כשסיפרתי על ההופעה ראיתי שנדלקות לו העיניים. הוא אמר "את יודעת, בעוד שלושה ימים אמורה להיות בBenaroya Hall בסיאטל הופעה ענקית של הRed Hot Chilli Peppers. לא האמנתי שהוא אמר לי את זה. שאלתי אם הוא יודע על עוד הופעות מעניינות והוא אמר שלא, אבל אם היו בטח היו שולחים לו הזמנה. גם להופעה הזאת שלחו לו הזמנה. הפעם אישית. מסתבר שהוא מאד התיידד עם סולן הלהקה כשהם צילמו את הסרט "נקודת פריצה". לאורך כל השיחה הרגשתי שאני מדברת עם חבר וותיק. הבנאדם פשוט לא עשה עניין מעצמו. התלהב וצחק מדברים שסיפרתי ובעצמו חלק דברים בצורה מאד פשוטה. גם את עניין ההופעה הוא פשוט אמר בקלילות הזאת. הוא שאל איך התחושה לנסוע למקום לגמרי לא מוכר לעבודה לא מוכרת. אמרתי לו שכאדם שסובל מחרדות, סיטואציות קצה דווקא נוחות לי. כאילו אני רגועה ובעיקר שמחה. ההתרגשות שלי באה לי ממקום נינוח. הוא הבין אותי.

אחרי איזה שעתיים שדיברנו בלי סוף, כשבאמצע אנחנו שותים יין משובח שחילקו שם (בכל זאת מחלקת עסקים), כבר נהיינו שנינו עייפים. החלטנו שעושים הפסקה והולכים לישון. השכבתי את הכסא והתכסיתי בשמיכה כשבזווית העין אני קולטת שקיאנו פשוט לא מוצא את התנוחה המתאימה. הוא באמת ענק והרגליים שלו לא הסתדרו לו שם. הפתרון היה באלכסון רק שזה אמר שהוא מניח את הראש עלי. אמרתי לו שזה ממש בסדר שיניח עלי את הראש. הוא שאל אם זה לא יפריע לי והסברתי לו שאני רגילה לישון כשמישהו עלי, עוד מהימים ששירתתי בבסיס רחוק מהבית ונסעתי המון באוטובוסים וגם מהנסיעות בהודו. הוא אמר שאני הבחורה הכי מגניבה שהוא פגש. והוא אמר את זה בטון מאד מתלהב ואמיתי. זה היה שובה לב ופשוט התחלתי לצחוק. הוא צחק גם וכשסיימנו ונרגענו הוא השתתק והסתכל עלי. "את יודעת, אני פוגש אנשים מכל העולם, ואת יודעת מי אני, הבנתי, ואת מאד שונה. זה כי את ישראלית, או סתם מיוחדת, אני לא באמת מצליח להחליט, אבל יש לך עיניים מהפנטות והצחוק שלך פשוט משוגע. משוגע טוב כלומר". ראיתי שהוא נבוך. קיאנו ריבס נבוך לידי. הנחתי על היד שלו את היד שלי ואמרתי לו תוך כדי שאני מסתכלת עמוק לתוך העיניים שלו. "תקשיב. אתה קיאנו ריבס. אני לא יודעת כמה פעמים ראיתי את הסרט נקודת פריצה וכמה עוד פעמים את שאר הסרטים שלך. מבחינתי זה שאני יושבת כאן ומדברת איתך זו חתיכת הזיה. אתה לא יכול סתם להגיד לי דברים כאלה. זה מאד מבלבל. אתה מתוק מאד. אולי פשוט נלך לישון ונקום?". הוא חייך והשעין עלי את הראש שלו. לא יכולתי שלא לשאוף את השיער המהמם שלו. "זה בסדר שאניח עליך את היד? אין לי כל כך איפה לשים אותה פשוט" שאלתי. הוא צחק. "כן. תשימי עלי את היד ותניחי עלי את הראש. את מאד נעימה."

זו היתה שנת המטוס הכי נעימה שהיתה לי. נרדמתי תוך דקה, לא יודעת איך. אחרי שעתיים התעוררתי וראיתי שהוא כבר קם. הוא אמר שבדיוק עברו עם אוכל אז הוא הרשה לעצמו לבחור לי. זה כמובן היה מושלם. הוא אמר שהוא ישן ממש טוב ושאני ממש נוחה ואז הוא לקח לי את היד ואחז בה. אמרתי לו שגם הוא היה לי מאד נעים. שאני לא מאמינה שנרדמתי ככה. הוא אמר שהוא קם הרבה לפני והסתכל עלי ואני ישנה מקסים. המשכנו לשבת ככה, אוחזים ידיים. עוד דיברנו על כל מיני דברים והוא שיתף אותי בכל מיני חוויות מצחיקות שהוא עבר. הוא אמר שנורא כיף להצחיק אותי כי אני צוחקת מצחיק וכייפי. סיפרתי לו על הטיול שלי בהודו והוא באמת הקשיב. היה לי נעים איתו בצורה שלא היה לי עם אף אחד שפגשתי. הרגשתי נינוחה מאד איתו אולי כי ידעתי שזה מאד קצוב. שאין סיכוי שנישאר בקשר. אמרתי לו את זה. הוא אמר שהוא היה מאד רוצה אבל זה קורבן שהוא מקריב כחלק מאורח החיים שלו. שאין לו באמת קשרים עמוקים לאורך זמן. זה היה עצוב. הנחתי עליו את הראש והוא כרך סביבי את היד.

כשהחלפנו טיסה, כבר הזמנו מראש מקום יחד. רובי, המעסיק הנדיב, דאג לי גם לטיסת המשך מפנקת ואני וקיאנו פשוט התיישבנו יחד במחלקת העסקים. ידעתי שיש לנו רק שעתיים עכשיו ולא רציתי לחשוב על זה. שתינו עוד יין והיה לי קצת קר אז לבשתי את הסוודר שהבאתי. הוא אמר שחבל שקר לי כי הכתפיים שלי משגעות אותו. אמרתי לו שהכתפיים שלו משגעות אותי. וגם השיער שלו. וגם העיניים. וגם כפות הידיים שלו. ואז התנשקנו. לא יכולתי להפסיק לגעת בו. הרגשתי את הידיים המטריפות שלו על הגב, על הכתפיים, על הפנים ואז בכל מיני מקומות אחרים. הנשיקות שלו היו מלאות חום ורגש ופשוט נמסתי. תהיתי איך זה שהוא לא חושש כי בטוח כבר זיהו אותו והוא אמר שהוא לא חושש מכלום איתי. שזה פשוט לא משנה. קצת לפני שהיינו אמורים לנחות, הוא אמר שהוא מצטער, אבל לא נוכל לרדת יחד מהמטוס. שמחכים לו ובטח יהיו צלמים. "אבל תקשיבי", הוא אמר. "את באה איתי להופעה של Red Hot Chilli Peppers. גם אם קנו לך כרטיס, זה בטח לא כרטיס שווה כמו להכנס כאורח של הסולן. צחקתי וחיבקתי אותו בהתלהבות. הוא כזה גדול ואני עם ה1.67 שלי והרגשתי כל כך עטופה בחיבוק הזה שלא רציתי שייגמר. "אני יודע שאני חרא חבר, ואני חושב שאת מדהימה. אני לא יכול להבטיח כלום, אבל אני נותן לך את הטלפון האישי שלי. אני לא יודע כמה זמן אני עוד נשאר בסיאטל, אבל אנחנו עוד ניפגש. נלך יחד להופעה, ואולי נמשיך אחר כך, בסדר? בבקשה תסכימי". נישקתי אותו בתשובה כי לא היה לי מה להגיד.

בשדה התעופה חיכה לי נהג. הסתכלתי אחורה וראיתי שקיאנו מוקף מעריצים וצלמים והמון רעש ובלאגן. הספקתי לראות אותו מחייך אלי מרחוק ושלחתי לו נשיקה. יומיים אחרי זה הוא התקשר ובא לאסוף אותי מהדירה הדי סבירה שלי, להופעה של Red Hot Chilli Peppers. זו היתה הופעה מטורפת. הייתי כל כך מסוממת מהנוכחות של קיאנו שלא שמתי לב להרבה חוץ מזה. הוא הכיר לי את כל חברי הלהקה ואז יצאנו איתם אחרי זה כשכל הזמן הזה הוא מחבק אותי. זה היה מלהיב וזה היה שונה אבל הוא פשוט גרם לי להרגיש בנוח. טבעי. בסוף הערב לא רציתי להפרד ממנו. הוא אמר שהוא יודע שזה נשמע רע, אבל אי אפשר ללכת אליו כי יש שם צלמים ובאופן כללי יעקבו אחרינו לאן שנלך, אז הוא הציע שנעצור מונית ופשוט נלך לאנשהו. "אני לא איזה מאצ'ו גדול, אבל אני פשוט רוצה לגעת בך עוד. לגעת בך כמו בטיסה שלנו. לגעת בך המון. את מסכימה?". רציתי. בטח שרציתי. היה לנו לילה מדהים של מגע והרבה אהבה. הרגשתי שהוא כמו איזה חבר ילדות שפתאום גיליתי והוא לא הפסיק להגיד כמה אני יפה וכמה אני נעימה. לא ישנו דקה. אחרי לילה ארוך בלי שינה אבל עם הרבה אהבה ומילים ומגע אמרתי לו, "כשראיתי אותך נכנס למטוס, כמעט התעלפתי כי אתה מי שאתה. ועכשיו אני מבינה שזה היה גם בגלל שהנשמה שלי ידעה שהיא הרגע פגשה את החצי השני שלה". "אני מרגיש את זה גם", הוא אמר.

התלבשנו. כשעמדתי מול המראה כדי להסתרק, הוא נעמד מאחוריי והתחיל לסרק אותי עם האצבעות. זה היה הכי נעים בעולם. יצאתי מהמלון לפניו והוא יצא אחרי. הוא ישר התקשר ואמר שלא אשכח לשתות כדי שלא אתייבש לו. צחקתי כל כך. עבדתי שנה שלמה בסיאטל אצל רובי. זו היתה תקופה מדהימה. הוא באמת היה מקסים ולמדתי שם המון. כל הזמן הזה מדי פעם הייתי מקבלת פרחים או צעצועים מצחיקים מאחד קיאנו ריבס. כולם במשרד צחקו מזה כל פעם מחדש וכמובן חשבו שזה איזה מאהב סודי. לא סיפרתי לאף אחד כי מי היה מאמין לי. גם ככה נראיתי להם מוזרה. נפגשנו מדי פעם בכל מיני מקומות ובעיקר דיברנו בטלפון. ואז חזרתי לארץ. לא משנה כמה טלפונים ניידים היו לי מאז, תמיד שמור לי באנשי קשר באופן קבוע. קיאנו ריבס. אני יודעת שזה לא משנה כי אף אחד לא יאמין שזה באמת הוא, אבל גם 22 שנה אחרי, הוא עדיין שולח לי מדי פעם ד"שים מכל מיני מקומות. הוא החבר הסודי שלי.