מדבר

נוסעים יחד במכונית. הוא מסתכל ישר לפניו והיא מישירה מבט אבל לא באמת רואה משהו. חופשה שנתית שכזו. פעם בכמה זמן הם בורחים יחד. הוא רוצה זמן איכות איתה, זמן של ביחד, של שקט מהילדים, כדי שיוכלו להיות קרובים יותר והיא מתרצה. לא באמת משנה לה. איתו בבית, איתו בצימר, איתו ביער בפיקניק, איתו במיטה. איתו אבל ממש לא איתו. אומרת מה שאומרת, מחייכת מתי שצריך, מתרפקת עליו אבל לא באמת מטילה את משקלה, מחליפה מוסיקה כדי שיהיה מה לשמוע ברקע. מוסיקה שהוא אוהב. אין מקום למנגינות שלה.

זוגיות לתפארת. הוא מאוהב בה לגמרי. אומר לה את זה בכל הזדמנות, מפנק אותה איך שרק אפשר, מחמיא, מפרגן, עוזר המון בבית ולא נותן לה מילימטר מקום. יש מקום רק לאשה שהוא רוצה כמו שהוא רוצה. כבר מזמן הפסיקה לחפש לעצמה מקום אצלו. הויכוחים על דרך חייה, על סגנון המוסיקה שלה, על סגנון הלבוש, על החברות, כבר נמאסו עליה. אז במקום להתווכח היא חיה את חייה במקביל. עושה מה שהיא רוצה ומספרת לו רק מה שרלוונטי. ובמקום שממציאים מציאות, המציאות מקבל חיות משל עצמה.

כבר תקופה שהיא מבינה שלחיות כמו שהוא מאפשר לה, לא נקרא חיים. היא רוצה משהו אחר. והנה הם באותו רכב, נוסעים לנופש כמו שהוא רוצה, במדבר. המדבר האינסופי נותן לו מרגוע, מאפשר לו לנשום ומביא לה דכאון. היא לא אוהבת מדבר בכלל. למען האמת זה המקום השנוא עליה, אבל בשבילו היא מוכנה לסבול. רק שיהיה לו טוב ושיהיה לה שקט ממנו. הגיעו למדבר. מצאו את הצימר בקלות. לא ממש צימר. יותר נכון חושה. בשבילה לא משנה כלום. יש מקום מסתור בפנים מכל מה שקורה בחוץ וזה מספיק לה.

כשהגיעו כבר היה חושך. יושבים בחוץ, משקיפים אל החושך. נותנת לו לדבר ובינתיים נותנת למחשבות לרוץ. כשהן רצות היא מגיעה מהר מאד לפנטזיות שלה. ליום ההוא שעוד יגיע שבו היא תהיה חופשיה. לגמרי לבדה. בלי הילדים, בלעדיו ובלי אף אחד שיכתיב לה מה לעשות. רק היא והקב"ה. בחיים של אמת. הוא מדבר והיא מחייכת אליו. חיוך ריק לגמרי והוא שמח. מרוקנת את מוחה ממחשבות, רואה את שפתיו זזות ואין לה מושג מה הוא אומר שם והיא נרגעת. "אני הולכת קצת לטייל, מאמי. קצת לחלץ עצמות." "לבוא איתך, מותק?". "לא, זה בסדר. בא לי קצת לבד".

זו היתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה. ירדה במדרגות, ונעלמה לו לתוך החושך. אחרי שעה הוא הבין שהיא לא חוזרת והתחיל ממש לדאוג. ניסה להתקשר לנייד שלה וראה שהוא מצלצל על השולחן לידו. היא בלעדיו. שמחה כל כך. בלעדיו. לא יכלה להפסיק ללכת. החושך משך אותה אליו. לא ידעה לאן היא הולכת ולאן היא תגיע, אבל היה לה ברור שהיא פשוט לא חוזרת. יהיה אשר יהיה. אחרי זמן ארוך מאד, התעוררה במקום לא מוכר והרגישה שזה סוג של בית. מעכשיו.