ואז, כשכבר ידעתי שאתה מאחוריי, שהתגברתי עליך לגמרי, הגיע ממך מכתב בדואר. בדואר. מי בכלל עושה כאלה דברים? אתה. כי אתה מפגר. ידעת שאתה חסום אצלי בכל המדיות כי אתה אולי בן של זונה אבל לא טיפש. אז שלחת מכתב. אחרי שנה. שאתה חייב לראות אותי. שרק איתי אתה יכול לדבר.
באתי אליך הביתה. אחרי גיהנום של שנה שבה עשיתי הכל כדי לשכוח אותך, שנה שבה הורדתי אחד עשר קילו כי חשבתי שאם לא אוכל אמות, שנה שבה הסתובבתי כמו אשה מוכה מרוב השחור שהיה לי בעיניים, שנה שבה שכבתי עם כל בנאדם שהסכים רק כדי לשכוח אותך. כי עזבת כמו מניאק בלי להסביר ובלי כלום. הרגשתי חזקה. שאני אחרי זה. שאין לי כלום איתך. רציתי לסגור מעגל.
ישבנו דיברנו. סיפרת, הסברת, התנצלת, בכית. לא התרגשתי. מכירה אצלך הכל. אתה בוכה בקלות. אמרת שאתה אוהב אותי שאתה רוצה רק חיבוק. לא הסכמתי. עד כאן. ואז קמתי ללכת. ונפלו לי המשקפי שמש. התכופפתי להרים אותם וכשהתרוממתי השיער היה לי על הפנים. שלחת יד להזיז אותו.
המגע שלך. פתאום הרגשתי כמו תינוקת בעריסה. הצמדתי את הפנים ליד שלך. לא נתתי לך לזוז. אני אולי שונאת אותך אבל אתה הבנאדם שאני הכי אוהבת. נישקת אותי ובכית. בכינו שנינו. חיבקתי אותך ושמתי את הראש על הכתף הזאת שלך. ואז התרחקתי. אני אולי חלשה יותר ממה שאני חושבת אבל טעות עושים פעם אחת.
נישקתי אותך והלכתי.
;){kind=link}