כל הזמן דיברנו על זה. מהיום השני שבו התחלנו להתכתב ממש. לקח לי זמן לשחרר ולהתחיל לכתוב לך באמת. בהתחלה זה היה ככה סתם. ידעתי שאני רוצה לפגוש ולחוות אותך וידענו שזה יקרה מתישהו ולא ידענו מתי. לא ידעתי עד כמה אני רוצה אותך ואם זה בכלל יקרה. הכרנו בפאב הזה שאני הולכת אליו מדי פעם. כבר שנים אני מגיעה וכל פעם מתאכזבת. מהמוסיקה, מהאנשים, מזה שאי אפשר לעשן בפנים. אפילו הכסאות לא ממש נוחים לי אבל אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב כמו לשניצל תירס שאני לא באמת אוהבת אבל לפעמים אין ברירה.
ואז יום אחד באתי לשם והתחלתי לדבר עם איזה מישהו שתמיד בא לשם. מדי פעם אנחנו מקשקשים. סתם שיחה. שיחה על כלום כזה. אבל אז, נכנסת וניגשת אליו. הסתכלתי עליך. נראית כל כך מתוק. כל כך כמו שאני אוהבת ולא מעזה. שונה כזה. אבל משהו באיך שדיברת, היה לי ברור שאני שומעת את הקול שלך למרות שזה היה בלתי אפשרי בכל הרעש הזה. דיברת עם האיש הזה והיה נראה שאתם חברים ממש טובים. וכבר תקופה שאני לא בקשר עם אף אחד וכבר תקופה שאני בכלל לא רוצה קשר עם אף אחד. סתם תקופה שכזו. ואז שאלת אותי אם טוב לי. שאלה מוזרה. חייכתי אליך ושאלתי אם אתה רוצה לעשן. לא יודעת למה, היה לי ברור שאתה מעשן. משהו בשפתיים האלה ששיגעו אותי כבר אז.
יצאנו החוצה. שאלת אותי שוב. עניתי לך שאני עובדת על זה. שטוב זה ערך עליון ולא תמיד מושג. אני רוצה את הטוב תמיד אבל לא מוכנה להלחם עליו. היתה לנו שיחה מאד נעימה. לא יודעת על מה דיברנו. ראיתי שאתה קשוב, שאתה מסתכל עלי כשאני מדברת, שאתה שואל שאלות מתוך עניין. זה נראה לי מוזר. כבר שנים שלא מקשיבים לי. שאני מרגישה שאני מדברת סתם ולאוויר. זה תפס אותי. אחרי כמה זמן רציתי כבר ללכת. בעיקר כי רציתי להיות לבד. אני כל כך מכורה ללבד הזה שאני מוכנה לקטוע גם את החיים עצמם בשבילו.
שלחת לי הודעה למחרת. בכלל לא ידעתי שלמישהו בפאב הזה יש את הטלפון שלי ולא ידעתי באמת איך הוא הגיע אליך, אבל ידעתי שתיצור קשר. שמחתי לשמוע ממך. עניתי לך ישר. אני לא יודעת לדחות תשובות ולא יודעת לא להסתכל על הטלפון שלי. כשנכנסת הודעה אני עוזבת הכל, קוראת ועונה. אחר כך, כשיש לי זמן וצורך אני עוברת על השיחות החשובות שוב, כדי להבין מה היה שם, לפעמים אני עונה שוב על אותה שאלה. ככה אני.
התחלנו לקשקש. על כל מיני, על המוסיקה שלנו שמצאנו שהיא די דומה, על החיים, על הזוגיות של כל אחד, על כל מיני. ואז דיברנו על איזה משהו ואמרתי לך את זה. אני לא יודעת לדחות סיפוקים. כשאני רוצה משהו, כשמשהו יושב לי בראש, אני חייבת אותו. אין לי סבלנות ואין לי כח לחכות. אני חושבת שהכל זמני, בעיקר אנחנו, אנחנו יכולים למות, אנחנו יכולים לעבור, אנחנו לא באמת פה. מה שלא קורה ממש עכשיו, אולי לא יקרה יותר. וזה חבל, לא? זה נשמע חמוד כזה, ילדותי, חביב, אבל מה שזה באמת זה צרות. זה אומר שאני חייבת הכל עכשיו. הכל ממש. לא יכולה לשאת תהליכים, היכרות, זרימה. אני חייבת שתכיר אותי לגמרי תוך 10 דקות, שנמצה מהר. שהדבר הזה שיש לי בבטן, יקבל את האוכל שלו. אני מתאהבת מהר ואז נשרפת. ומהר מאד איתך הבנתי שאני לא רוצה שהפעם זה יקרה. אבל לא בטוח שיכולתי לשלוט בזה. כלומר לא.
ואז כשהמשכנו להתכתב קלטתי שאתה אחר ממה שהכרתי. היתה בך עוצמה, ידעת מה אתה רוצה, מה אתה. דיברת על זה המון והרגשתי שאני נכנסת לתוך הגוף שלך. רק מהמילים האלה שלך. אמרת איך אתה אוהב דברים, איך אתה אוהב נשים, היית מאד ספציפי ורציתי להיות זאת. רציתי לעשות את זה. רציתי להיות שלך באמת. רציתי לקבל ממך מכות. אמרת שזה מה שאתה אוהב. לתת מכות ולקשור ולהיות רע אבל לא באמת. כי הבנתי כמה אתה טוב. כי כל הזמן גם חיזקת והחמאת לי. כי הרגשתי שאני יכולה לתת לך הכל. ונתתי. מהר מדי. הכל.
נפגשנו. היה חיבור מיידי. לריח שלך, לגוף שלך, לידיים שלך, לעיניים שלך. הרגשתי שמה שהיה בפגישה הראשונה כאילו לא היה ומה שפגשתי היה מישהו אחר. מישהו שמאד רציתי לפגוש. לא מישהו אקראי בכלל. זה קרה וזה קרה מדהים. ואז התחלת להכות אותי. ידעתי שזה הולך לבוא.
התרגשתי. בחיים לא היכו אותי בקטע כזה, רק בקטע של עונשים כזה, עד גיל 11 או משהו. היה בזה ריגוש והיה בזה כאב טוב וגם איכשהו נחמה. לא יודעת להסביר את זה. וככה נפגשנו לנו מדי פעם. היו לך כל מיני בקשות והיו המון מכות. ואז הרגשתי את זה קורה. בהתחלה נבהלתי מאד אבל לא יכולתי להתכחש לזה. זה פשוט קרה. נשמטת לי, הפסקת להיות חשוב. פתאום לא רציתי אותך יותר אבל כן. לא יכולתי להתנתק אבל לא רציתי אותך שם יותר. רציתי אנשים אחרים.
אני רוצה שתדע שאף פעם לא בגדתי בך, אבל כל הזמן דיברו איתי אנשים. אנשים מהעבר. אנשים שהייתי רגילה להיות איתם בקשר. פתאום צצו. כאילו ההורמונים הגועשים שלי קראו להם. ובכלל לא רציתי אותם. רציתי אותך כל הזמן. אבל הם היו שם. וכשהפסקתי לרצות אותך כל כך רציתי אותם. לפחות את חלקם. ואני עם דחיית הסיפוקים שלי. עם חוסר היכולת שלי להתמודד איתה. נלחמתי ונלחמתי ולא יכולתי יותר כבר.
אני אוהבת אותך באמת, שתדע. אבל יש לי אופי רע וכדאי שתדע את זה. וטוב שתדע את זה כבר עכשיו למרות שאנחנו לא יכולים יותר. זה לא יהיה. אני אולי לא יודעת לדחות סיפוקים אבל אני גם לא יודעת ולא רוצה לשקר לך, אהובי.
ומגיע לי מכות.
;){kind=link}