אינדיאנית

נכנסה למסיבה באיחור קל. כולם כבר היו שם. כל שנה אותם חבר'ה, רובםזוגות נשואים. הכי כיף במסיבות של גילי ולירון. לירון חברה שלה מהתיכון. כשהיובתיכון היו צמד, לירון ולימור, והמסיבות שלהן היו הכי מוצלחות תמיד. ואז היא,לימור חזרה בתשובה ולירון התחתנה עם גילי שהכירה בדרום אמריקה והם התחילו לעשותמסיבות משל עצמם. שנים לירון ניסתה לשכנע את לימור לבוא למסיבות. "תבואי איךשאת, מה אכפת לך. גם ככה כולם מוזרים אצלי, אז לך יש כיסוי ראש, אז מה?".ושנים לימור לא רצתה לשמוע. ואז הרגישה שהיא נחנקת. שעם כל זה שטוב לה עם המסגרתשבחרה לה, היא צריכה אויר. אויר של לירון, שהיא כ"כ אוהבת. ואז החליטה שהיאתבוא פעם בשנה למסיבה אחת. פעם בשנה לירון וגילי עשו מסיבת תחפושות. זה תמיד היהביום ההולדת של לירון שיצא תמיד קרוב מספיק לפורים. מסיבת תחפושות התאימה ללימורבדיוק. כך יכלה להסתתר, ולרקוד איך שבא לה.

עם השנים למדה להכיר את האנשים. חלקם היו חברים מהתיכון וחלקם חבריםשגילי ולירון אספו במהלך השנים. כולם בגילה, פחות או יותר וכולם חמודים ועם כולםהרגישה בנוח. המוסיקה היתה מוסיקה שלירון והיא תמיד אהבו, גילי תיקלט והבית שלהםהיה גדול מספיק בשביל להכיל את כל הקהל ברווח. אז פעם בשנה יצאה מהבית לבושה רגיללגמרי, אמרה לבעלה שהיא נוסעת למסיבת נשים וכך נסעה להרצליה, לבית של לירון וגילי.בד"כ הגיעה מוקדם כדי לעזור לסדר והיום לא הצליחה לצאת, בגלל הילדים. נכנסה,החליפה בגדים בזריזות וניגשה ישר לבר. כדי לצאת מעצמה ולהכנס לאוירה היתה צריכהמשהו חזק ומהיר. בחרה להקפיץ טקילה. המשקה האהוב עליה. הפעם בחרה להתחפשלאינדיאנית. קלעה שתי צמות, סרט ונוצה, וסריג גדול חום שהגיע כמעט עד לברכיים. זההספיק.

אחרי ששתתה הרגישה הרבה יותר טוב. הסתובבה בין כולם, אמרה שלום, ואזכשהרגישה את האלכוהול בדם, התחילה לרקוד.תוך שניה לירון הצטרפה אליה ורקדו שתיהן.כשהתעייפה התיישבה בצד. התבוננה בכולם ואז ראתה אותו. שונה. אותו היא לא מכירהבכלל. מחופש לקאובוי וזה כ"כ מתאים לו. מעולם מעולם לא הסתכלה על אף אחד שםבצורה כזאת וגם רובם היו ממילא נשואים. אבל הוא שידר לה משהו אחר. היא ידעה בחושיהשהוא לא נשוי בוודאות. הוא היה בקצה השני של החדר ואז ראתה שלירון ניגשה אליו. עשהרושם שהם מכירים היטב ומיודדים. גבוה, בנוי טוב טוב ופניו ממש נאות, אם הצליחהלהבחין טוב. ומשהו שם שידר לה עוד משהו. המממ... לא יכלה להסיר ממנו את העיניים.

אחרי כמה זמן הוא נעלם לה והיא חזרה לרקוד. בעצם המטרה שלשמה באה היתהלרקוד ולהתפרק. זו היתה המסיבה השנתית שלה והיה לה חשוב למצות כל רגע. כשהלכהלשירותים נתקלה בו. עמד וחיכה. "הי", חייכה אליו. "הי", חייךאליה. לא רצתה ממש לדבר איתו אבל הוא המשיך "אחלה נוצה יש לך". חייכה."איך קוראים לך?" "אה, אני אבן חלקה, ככה קוראים לי בשבט".הביט בה לא מבין ואז צחק. "ואיך קוראים לך?". "אני ג'ון".צחקו. "מה אינדיאנית כמוך עושה פה?". "ברחתי מהשבט, אבל תגלה לאףאחד". צחק. "ואתה?". "אני השריף. באתי לעשות פה סדר".חייכה אליו. ואז מישהי יצאה מהשירותים והוא עשה לה סימן שהיא יכולה להכנס."זה בסדר, אני אלך לשירותים השניים". הצטערה מאד. הקול שלו נעם לה מאדוהנוכחות שלו לידה עשתה לה דברים בגוף. הרגישה זרמים בכל מיני מקומות ולא הפסיקהלחייך גם כשהלך.

תפסה את לירון. "מי זה??". "אה, זה ניר. זוכרת שסיפרתילך על הבחור הנחמד שעבר לגור ביחידה של קופרמן, ברחוב ארן? במקום שילה הציירת? אזזה הוא. כבר כמעט שנה הוא גר שם. הוא וגילי נהיו ממש חברים טובים. חמוד, נכון?אגב, הוא שאל עלייך גם. קיצרתי לו ואמרתי שאת נשואה. הוא ממש הטעם שלך, לא?קטעים". אז, זה הדייר החדש. את הדירה של שילה הכירה היטב. זו היתה דירהענקית, דירת גג ושילה שהיתה ציירת מוכשרת גרה שם לבדה. פעמיים היתה שם. זה היהכששילה החליטה שהיא חייבת לצייר אותה. "פנים כמו שלך לא ראיתי מזמן, אמרהלה". והיא הסכימה. בלי להבין איך, מצאה עצמה ללא בגדים בכלל וכך שילה ציירהאותה. יצאה יצירה מדהימה. את הפנים הצליחה לטשטש כך שלא הכירו בכלל שזו היאובתערוכה שעשתה אז, הציור שלה, של לימור, היה הראשון שנמכר. שילה. ואז לירון סיפרהלה ששילה חזרה לארה"ב וזהו. זכרה שסיפרה לה על הבחור הגרוש אבל לא ככה היאדמיינה אותו. אז הוא גר עכשיו בדירה ההיא. מעניין מאד.

ואז משום מקום הוא צץ לידה. הפעם אף אחד מהם לא חייך. "תשמע,בעצם קוראים לי לימור". "אני יודע. את נשואה ואת לא מהאזור. לירון סיפרהלי. אני ניר". "אני יודעת". הביטו זה בזו והחשמל שעבר ביניהם כמעטושרף אותה. "את רוקדת מאד יפה. כמעט לא יכולתי להפסיק להסתכל עלייך",לחש לה. רצתה להגיד משהו ולא היתה מסוגלת להשמיע קול. המשיכה שהרגישה אליו היתההראשונה מסוגה בשבילה. מעולם לא הרגישה כך כלפי אף אחד בעולם. זה תפס אותה לא מוכנה."אני חייבת ללכת". הרגישה שאם היא נשארת שם, זה לא ייגמר טוב. "אתבטוחה שאת יכולה לנהוג?" "כן, בטח". "בואי אני אלווה אותךלמכונית". יצאו יחד לאויר הפתוח ואז כשנכנסה לרכבה ראתה שהוא רוצה להגיד משהוובסוף התחרט. רצתה שהוא ינשק אותה או לפחות יגע בה והוא לא עשה כלום. ברור. היאנשואה.

נסעה משם. למחרת קמה והמשיכה את יומה. יום ששי עמוס במטלות. התגלגלהמדבר לדבר וממשימה למשימה וכל הזמן הוא מזמזם לה ברקע. ואז התיישבה מול הפייסבוקוהחליטה שהיא חייבת לראות אותו. צ'יק צ'ק מצאה אותו בין חבריה של לירון. ראתה במההוא עוסק והיו שם מספיק תמונות כדי שיהיה לה במה לשטוף את העיניים. מתוק. הוא באמתמתוק והוא כל כך כל כך הטעם שלה. גברי, גדול, בנוי טוב. המממ... רק מלהזכר במבטשלו נמסה לגמרי. מה יהיה? היא חייבת לשכוח אותו. ואז הצעת חברות ממנו. ואז מידהודעה. "את רוצה להיות החברה הוירטואלית שלי? ;)". הסכימה מיד. ואז שלחלה הודעה "תודה". עצמה עיניה. מה היא אמורה לעשות עם זה עכשיו?

מעולם לא רצתה משהו וכל כך לא רצתה בעת ובעונה אחת. אבל כשהוא אמר להשהוא מרגיש שהוא לא יכול להתנתק ממנה, הבינה בדיוק על מה הוא מדבר. גם היא לא יכלהלהפסיק לחשוב עליו. הציע שייפגשו. אמרה לו שזה בלתי אפשרי. הם לא יכולים להפגש.אבל כשהציע שתבוא אליו, הרגישה שהיא לא יכולה לסרב. הוא גר בדירה של שילה והיא כלכך רצתה להיות שם. וכל כך רצתה לראות אותו. מצאה ערב שבעלה ממילא לא היה בביתויצאה. כשהגיעה אליו כבר רצתה לחזור ואז פתח את הדלת מבלי שדפקה. "הי, איפההצמות שלך?". חייכה אליו. "בואי תיכנסי". "אני מכירה את הביתהזה. הייתי פה כששילה גרה פה. סידרת מאד יפה". "תודה", אמר לה ולא הסיראת מבטו ממנה. "אני לא אגע בך עד שלא תגידי לי שאת מוכנה. אני יודע שאתדתיה. קלטתי את זה מזמן. ואת נשואה. אני לא הולך לעשות את הצעד הראשון"."אז אולי כדאי שאלך". פתאום לא נראה לה כל הרעיון ולמרות שזה היהבמחשבותיה, פתאום כשדיבר על מגע, קלטה לקראת מה היא הולכת. זה היה מטורף.

ואז משום מקום שלחה אליו יד. ליטפה את פניו. זה היה משהו שרצתה לעשותעוד כשדיברו ליד השירותים. עצם את עיניו. מתוך סערת חושים החלו לגעת זה בזו. הואפרע את שערה ואחז בו. מגעו היה אגרסיבי וחזק וזה התאים לה מאד. כאילו בשביל לספקאת הצורך שלה בו היא היתה צריכה אותו בדיוק ככה. עזות שלא ידעה שיש בה, תפסה מקוםוהיא מצאה עצמה מעליו. בפראות של חיות, כמו שני נמרים, עטו זה על זו. זה נמשךונמשך ובסופו של דבר כבר לא יכלה יותר. קרסה לצידו.

"אני רוצה לספר לך משהו", אמר לה כששכבו זה לצד זו. "אתיודעת, לפני הרבה שנים הייתי בתערוכת ציורים. עוד הרבה לפני שהתגרשתי. מכל מהשראיתי שם, היה ציור אחד שתפס אותי במיוחד. זה היה ציור של אשה עירומה. אני לאחובב אמנות אבל לא יכולתי ללכת בלי הציור הזה. קניתי אותו על המקום. אחרי שנים,התגרשתי, וחיפשתי דירה. כשבאתי לראות את הדירה הזאת, ראיתי את הציורים תלויים עלהקיר. ידעת ששילה עשתה העתק מכל ציור שציירה? גם הציור הזה היה תלוי פה. הציורשלי. ואז שילה סיפרה על בחורה דתיה בשם לימור שהסכימה שהיא תצייר אותה בעירום.כשראיתי אותך ושמעתי את שמך, ידעתי שזו את. זו את, נכון? זה הגוף שלך הזה. שהטריףאותי כבר אז, כשקניתי את הציור". הביטה בו. זה לא נורמלי, אבל זה היה צריךלהיות. פתאום הבינה. זה היה חייב לקרות. ופתאום הכל הסתדר לה.