עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (8)
בגידה  (5)
וויסקי  (2)
אכזבה  (1)
גבולות  (1)
גורל  (1)
כאב  (1)
פרידה  (1)
רומן  (1)
רומנטיקה  (1)
ארכיון

הסיפור שנגמר

22/08/2017 12:15
לימור
אהבה, אכזבה, פרידה, כאב

אם הייתי רוצה להיות בלעדיך לא הייתי כותבת לך. ידעתי שאתה רוצה אותי. זה היה מוחשי כמו גשם, כמו תאונה, כמו לחם. אני בכלל לא יודעת איך הגעת אלי, כי כל פעם ששאלתי אותך ענית לי תשובה אחרת. אני רק יודעת שיום אחד הרמתי את העיניים מהטלפון ופתאום ראיתי אותך, יושב בכסא ממולי באלכסון בבית קפה שלי. זה הבית קפה שלי כבר 6 שנים. אף פעם לא ראיתי אותך שם. פעם אמרת לי שיום אחד עברת בחוץ וראית אותי יושבת ובוהה. זה היה נראה לך מוזר, אמרת, וגם העיניים שלי היו חזקות בצורה שלא נתנה לך לזוז. אני לא יודעת אם להאמין לך כי אני תמיד יושבת במקום שלא ממש אפשר לראות מהרחוב אבל אני כן בוהה. אני בוהה כי זה לוקח אותי רחוק יותר מכל סרט או סיפור, וכי קצת אחרי זה נדמה לי שעברתי מימד. כמו אצל מיכאל אנדה בסיפור ההוא שלא נגמר. ואז אני ממשיכה את החיים מנקודה קצת אחרת. זה עוזר לי לכתוב, לקבל החלטות, לעשות חישובים ולהכין את עצמי לכאב של החיים. זה לא שיש הרבה כאב בחיים שלי, אבל גם קצת כאב זה יותר מדי לי.

כשראיתי אותך אז, בפעם הראשונה, חשבתי שאתה נראה נורא זקן. נראית לי עצוב מאד ובודד מאד ורציני מאד וחושב יותר מדי. בגלל זה המשכתי להסתכל עליך. כי אני, כמו פוכור, הדרקון מהספר, אוהבת להציל דברים. אפילו על שקיות ריקות מהסופר אני מרחמת קצת לפני שאני זורקת אותן. ואז כל צהריים שהגעתי לבית קפה הזה, מתישהו קלטתי אותך. באותו מקום. מסתכל עלי. המבט הזה שלך, חשבתי אז שאתה מסתכל עלי בשביל לגלות אותי, לראות אותי, לתפוס אותי על חם. כמו מרגל. ואז יום אחד קמתי ומיהרתי מאד. לא שמתי לב והסוודר שלי נפל על הרצפה. זה היה אסוני כי הוא לבן וצמרירי ומתלכלך מהר וקשה לכבס אותו. הבנת את זה. אני יודעת את זה כי קפצת להרים לי אותו. הוא באמת לא התלכלך בזכותך. אמרתי לך תודה מכל הלב ואמרתי לך שהסוודר הזה שומר על החום שלי מבחוץ ומבפנים ואם הוא היה מתלכלך היה לי קר מאד. אמרתי את זה נורא מהר וחייכת. כל מה שחשבתי עליך נמס ברגע. פתאום נראית לי כמו ילד.

לא אמרת כלום. הסתכלתי עליך ורציתי להגיד לך שתגיע מחר כי עכשיו אני ממהרת אבל מחר ארצה מאד לדבר איתך ולא אמרתי כלום ולא ידעתי מה באמת יקרה. למחרת ישבתי וחיכיתי לך עד שבאת. כשבאת חייכתי אליך והזמנתי אותך בתנועת יד לשבת איתי. לא אמרנו כלום. ואז שאלתי אותך אם אתה בא בשבילי. אמרת שלא תמיד. ידעתי שאתה משקר ומתבייש. רק חודשים אחר כך ברגע מאד שקט אמרת לי שבמשך חודשים הייתי ההפסקה שלך. הזמן הזה שבו ישבת והסתכלת עלי היה כמו להטעין את הנייד. השקט שלי, הריכוז שלי ובעיקר הרגעים האלה שבהם בהיתי פשוט באוויר, נתנו לך רוגע כמו ששום דבר אחר לא נתן. היום אני יודעת מה המשמעות של כל זה עם סדר היום המטורף שלך. עם העבודה התובענית שלך ואשתך התובענית וההורים התובעניים שלה והילדים. אז לא ידעתי מזה כלום. שאלתי אותך בן כמה אתה. אמרת שאתה בן 24. צעיר ממני ב17 שנים שלמות. איך לא ראיתי שום דבר מזה. ראית שאני מופתעת. "אלו המחשבות שלי שלא עוזבות אותי שגורמות לי להראות כל כך זקן. המבט האבוד שלך, הרוגע הזה שיש בך, עושות שתראי בת 20. כשאת מחייכת את נראית בת 12", אמרת והשפלת מבט. ידעתי שאתה יודע עלי דברים כי היה חשוב לך לברר.

ככה התחלנו את הקשר שלנו. התחלנו להתכתב המון. זה לא היה קשה להסתיר את זה מבעלי כי כבר שנים שאני לא מעניינת אותו ומאד הקפדת לא לכתוב לי כשאתה ליד אשתך. זה לא היה המון זמן אז זה לא היה מסובך. הקשר הלך ונהיה אינטנסיבי. הרגשתי שאני מרכז העולם שלך. לא עשית כלום בלי לדבר איתי על זה קודם, חלקת איתי מחשבות וכל הזמן אני מרגישה עטופה. מחוזרת. חודשים על גבי חודשים. ידעתי שאתה רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה וידעתי שהצעד הזה יהיה מה שיסיים את מה שיש עכשיו. המשכנו להפגש לקפה, המשכנו להביט זה על זו בלי לגעת והמשכנו להתכתב כל הזמן. עד שיום אחד, אמרת לי שאתה לא יכול יותר. שאתה רוצה שניסע לאנשהו, שאתה רוצה להרגיש אותי. רציתי את זה מאד ופחדתי מאד. בעלי הוא כל עולמי. אפילו שהוא לא מכיר אותי, אפילו שאני לא מעניינת אותו, אפילו שאנחנו רחוקים, הוא בעלי.

לא עניתי לך. התקשרת גם בלי לשאול ואמרת שלא יקרה שום דבר שאני לא רוצה ותתן לי להכתיב את הקצב. ידעתי שאני רוצה אותך. כל הזמן הזה נמשכתי אליך, רציתי להרגיש אותך, ללטף אותך, רציתי שתיגע בי. אחרי יום שלם, הזמן הכי ארוך בלעדיך מאז שנפגשנו, כתבתי לך שאני רוצה. נסענו יחד למקום מרוחק. לא שאלתי מה זה המקום הזה. הגענו לבית מבודד באמצע כלום איפשהו בין הים להרים. נכנסנו לחדר ונעמדתי ליד הקיר. אפילו לא הצלחתי להוריד את התיק. ניגשת אלי. הסתכלתי עליך וחיכיתי. נישקת אותי לאט לאט וזה היה כמו שחשבתי. עדין ורך ועוטף וחזק ועוצמתי ולא היה תא אחד בגוף שלי שלא רטט. זה היה עדין ורך ואיטי ועמוק ונוגע ומהיר וחזק ומוחק. אני לא יודעת כמה זמן היינו שם. אני חושבת שחודשים. אבל זה בעצם היה רק כמה שעות. פתאום אמרת לי שאנחנו צריכים ללכת. מתחושה של חום שלא נגמר, פתאום מאד רציתי את הסוודר הלבן שלי. אני לא יודעת איך מתמודדים עם כאב אז פשוט לא זזתי. התלבשנו בשקט ולא יכולתי להסתכל עליך כי לא רציתי לראות שאתה לא מסתכל עלי אלא בודק הודעות בנייד. בדרך חזרה ביקשת שנתנתק לקצת כי אתה מרגיש שאתה צריך להיות עם המשפחה. ידעתי שזה הסוף. מזמן ידעתי שככה יהיה. אמרתי לך שאני יודעת ושזה בסדר ושזה טוב. שאלת למה אני מדברת בשקט. לא אמרתי לך אבל זה כי כל הרצון שלי יצא מהגוף. כבר לא רציתי יותר. אם הייתי רוצה להיות בלעדיך, לא הייתי כותבת את זה.  

 

IM ALedya
IM AL
22/08/2017 15:10
רוצה עוד!
wind
24/08/2017 08:26
יהיה
חן (:
28/08/2017 22:04
אני צעירה מידי כדי להבין את זה אני לא התחתנתי אז לא הייתי נשואה למישהו שלא מתעניין בי ואני יודעת שאסור לשפוט אבל את נשואה ויש לך ילדים איך הם יגיבו אם הם יגלו את פשוט תצטרכי להסתיר את הרגשות שלך ומה שעבר עליך שם חוץ מבאנטרנט שאפשר לפרוק מה שאת רוצה אני רוצה להגיד שאני מבינה אותך ולמה זה קרה אבל אני לא את אישה כבר ואת צריכה לשמור על הגורים שלך לא לחפש מגע מגברים אחרים (מצטערת על שאני שופטת ההורים שלי גרושים וזה נגע לי בנקודה רגישה)
לימור
29/08/2017 08:48
תגידי את מפגרת? זה סיפור. זה פרוזה. זה לא אמיתי
חן (:
29/08/2017 14:39
מצטערת חשבתי שזה אמיתי זה היה נשמע לי אמיתי מתנצלת אם פגעתי בך
מעריץ אלמוני
29/08/2017 11:27
את באמת לא בכיוון.... זה בלוג של כתיבה, לא חדשות... אנשים בכתיבה נותנים לעצמם חופש ליצור ולעופף ללא קשר למציאות. אם את לא שם, כנראה המקום שלך לא כאן... :)
חן (:
29/08/2017 14:40
צריך לתת מקום לכל דבר לדעתי אפשר לעופף עם רגשות ולספר סיפור שלא קרה במציאות ואפשר גם לספר על מה שקרה באמת
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: