עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (8)
בגידה  (5)
וויסקי  (2)
אכזבה  (1)
גבולות  (1)
גורל  (1)
כאב  (1)
פרידה  (1)
רומן  (1)
רומנטיקה  (1)
ארכיון

גבולות

13/08/2017 08:32
לימור
אהבה, גבולות, בגידה

התחתנו כי רציתי שנתחתן. ידעתי שאני עם האופי הזה והבעיות בשליטה עצמית אגמור לא טוב אם אשאר ככה רווקה תל אביבית. ואז הכרנו ונראית לי שקט מספיק וקטן בשביל לא לעצור אותי מדי אבל אחד כזה שיעשה לי לא טוב על המצפון אם אפגע בו. סוג כזה של קשר שאולי אולי יצליח אולי לרסן אותי. אני חושבת שאמא שלך הפסיכולוגית היתה הכי מופתעת מהשילוב של שנינו. היא קלטה אותי. היא ידעה שזה לא הודו וזה לא הקעקועים שמשקפים את האישיות המוטרפת שלי. זה הנפש. זה זה שגדלתי במשפחה שרק רוצה לפצות ובסביבה נוקשה מדי שלא היתה לי ברירה אלא למרוד בה. היא לא ידעה שישבתי בכיתה רק חודש במצטבר במשך כל 12 שנות לימודי ושאת הצבא העברתי במשרד של המפקד החרמן שלי שחשב שאולי מתישהו יצא לו מזה משהו.

זה החזיק מצוין. המסגרת הזאת, החתונה היקרה שישבה לי על הלב, השכנים והטבעת המוזהבת המשמעותית שקנית לי כאילו שאם היא תהיה מספיק מורגשת לי על האצבע אזכור שאני נשואה ואעצור, באמת עשו את שלהם. תשע שנים זה עבד. התחלתי לעבוד בחברה מסודרת, השיער שלי חזר להיות באורך אחיד וסביר בצבע שגרתי, מכל אותם עגילים נשארו שניים והקפדתי שהם יהיו יחסית סולידים, הלכנו יחד לאירועים משפחתיים, קנינו בית בשכונה יחסית טובה, טיפחתי עציצים שאי אפשר לעשן, למדתי לבשל אוכל שכולם אוהבים, ואפילו הבאנו לעולם את תמר ושקד שאפילו השמות שלהם יחסית רגילים.

ראיתי אותך רואה אותי. ראיתי אותך מסתכל עלי לפעמים כמו שמסתכלים על מכשיר חדש שלא יודעים להפעיל ומפעילים בכל זאת. רציתי להגיד לך שאתה צודק, שכל זה לא מספיק, שאני מרגישה שאני הולכת לעשות משהו שלא יפתיע אף אחד, שאני בדרך ושזה כנראה מתישהו יקרה. כמעט לא יצאתי מהבית. לעבודה והביתה. לקניות והביתה. למשפחה והביתה. לגנים והביתה. וזהו.

זה היה צפוי מראש. אף אחד לא אשם בזה. אני הכי פחות. כשזה התחיל זה היה חסר תקווה. התקשרתי יום אחד לעמית. רציתי לדבר איתו. ידעתי שהוא יבין אותי ורק רציתי לשפוך. סיפרתי לו שאני לא אוהבת. לא אותך, לא את הילדים, לא את ההורים שלי ולא את ההורים שלך ולא את עצמי. אין בי אהבה. הוא ישר אמר "את חולה. את אהבה בעצמך. אם את לא אוהבת זה משהו שקרה לך, שהשתלט עלייך. את חייבת לעשות משהו".

קבענו להפגש. לא ידעתי מה הוא יעשה איתי. מה, יזריק לי זריקות? יתן לי מרשם? ידבר איתי וישכנע? יהפנט? כשראיתי אותו התחלתי לבכות. הוא נתן לי להוציא הכל וחיבק אותי. כשנרגעתי קצת ביקשתי שנלך אליו. כשהגענו הורדתי לעצמי את הבגדים כי לא יכולתי להשאר לבושה לידו. הוא חייך. אמר לי שאני הבנאדם היחיד שלא יכול לנהל שיחה אמיתית עם בגדים ושאל איך בעצם אני מנהלת קשרי חברות. אמרתי שאני לא. הוא הרצין. הבין הכל, אני יודעת. אחרי שנגענו ונגענו ונגענו, אחרי שצעקתי והוצאתי הכל, נרגעתי. באמת באמת נרגעתי. הבנתי שכל מה שהייתי צריכה הוא לעשות משהו שאסור.

עמית הסתכל עלי. כשהוא מנשק אותי בלי סוף, הוא אמר, "את יודעת, לכולנו בחבר'ה היתה בעיה של אנטי מערכתיות. כולנו לא שרדנו את התיכון, כולנו השתמטנו מהצבא, והנה אף אחד מאיתנו לא נשוי. חוץ ממך. עשית הכל. השלמת בגרויות ואז שני תארים, הגעת לקצונה, התחתנת והבאת ילדים. כי את לוחמת. את אחת שלא יכולה כשאומרים לה מה לעשות ובכל זאת, נכנסת שוב ושוב לתוך מסגרות וקצרת הצלחות לא נורמליות. מבחינתי את ראויה להערצה".

הסתכלתי עליו, נישקתי אותו, התלבשתי ויצאתי מהדלת. כמו תמיד בלי להפרד. ברחוב לקחתי נשימה עמוקה והלכתי להתרפק על הגבולות שבניתי לעצמי בהרבה אהבה. 

sunshineIM ALנטלי
IM AL
13/08/2017 22:27
אוהב לקרוא אותך,
לימור
14/08/2017 09:15
תודה:)
נטלי
14/08/2017 12:22
ריסקת אותי עם הכנות הזאת.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: