עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (8)
בגידה  (5)
וויסקי  (2)
אכזבה  (1)
גבולות  (1)
גורל  (1)
כאב  (1)
פרידה  (1)
רומן  (1)
רומנטיקה  (1)
ארכיון

יום לים

11/07/2017 11:25
לימור

יום של שמש והיא לא עובדת. שילוב שמבחינתה אמר רק דבר אחד. ים. נוסעת לה ברכבת וכל כולה מתרגשת כמו לקראת מפגש עם אהוב. היא לבושה מדי בשביל יום כזה, אבל כזאת היא. תמיד צנועה, תמיד עם כיסוי ראש, תמיד עם לפחות שתי שכבות. גם כשחם. גם בים. וכל מה שקורה לה בפנים זה סיפור אחר לגמרי. כל כולה סקרנית, מתבוננת בכל מי שלידה במבט של ילדה קטנה. כולם מעניינים אותה והיא רוצה לדעת הכל. והסערה הזאת שמרעידה אותה לפעמים גם מבחוץ. התחושות שלה מאד חזקות והתגובות שלה למה שקורה לידה משאירות אותה לפעמים חסרת נשימה.

 

מגיעה לים אחרי סיבוב קצר. הים כל כך שלו ורגוע. גלים קטנים ואדוות קלות שמרפרפות מעל. היא יכולה להתבונן בזה שעות. פוסעת בחול ומתקרבת עד קו המים. מורידה נעליים, גם גרביים, ונכנסת לים. שולי שמלתה נרטבים והיא כל כך שמחה. משהו מהים נכנס פנימה, נוגע בה וזה כמו אינטימיות של בינו לבינה. המים מלטפים אותה והיא נרגעת. מתמסרת. נכנסת פנימה עוד ועוד ונעצרת כשהמים נוגעים בה במקום שיכול להסעיר אותה מדי. כאילו אומרת לים "עד כאן". כל כך היתה רוצה פשוט להשליך את כל הבגדים ובמיוחד את המטפחת ולצלול ולשחות ולשחות ועוצרת. שוב עוצרת. כמו כל החיים. תמיד עם גבולות ותמיד עם המחשבות האלה שלה של מה בסדר ומה לא בסדר.

 

השמש מלטפת אותה וחם לה ונעים. היא לבד. בלי בעלה, בלי הילדים, בלי החברות שלה, בלי העבודה, בלי המשפחה שלה והיא גם לא רוצה אותם במחשבותיה. הם לא קיימים עכשיו. זה רק היא והיא לא קשורה עכשיו לאף אחד. חוקים אחרים, אמות מידה אחרות. היא בים. בעולם הים שלה. יוצאת מהמים ונשכבת על החול. עם הפנים לשמיים היא בעיניים עצומות. מנגינה שכוחה חוזרת למחשבותיה. היא לא זוכרת את המילים ולא זוכרת מי שר והיא שרה לעצמה בשקט. שולי שמלתה מורמים עד מעל הברכיים. רגליה שלא ראו אור שמש זה הרבה זמן, מתחממים לאורה והיא שלווה.

 

מסביבה אנשים חולפים. אחד רץ ואחת עם הכלב ושניים זה עם זה וההוא עם הילד והם לא נוגעים לה. מבחינתה זה היא, הים והשם. ואז הבחינה בו. שקוע בעולם משלו, גם הוא. לבוש במשהו שנראה כמו שארית חליפה. פריט לבוש, כנראה ג'קט מונח לו לידו, נעליים שחורות כאלה מבריקות, גם הן שם והוא יחף, שולי מכנסיים מופשלים, כפתורי חולצתו העליונים פתוחים, יושב ישיבה שנראית לא טבעית לו. הוא לא נראה שייך. וכמוה גם הוא מהופנט לגלים. כאילו ברח מאיפשהו והוא מנצל את המקום הזה כדי לקחת נשימה. פתאום הים פחות מעניין לה. בוהה בו. יש לו סיפור והיא מתה לדעת אותו.

 

ועם כל הסקרנות שלה ויצר החיות שלה, עם כל הילדותיות שבה, היא מתביישת מאד. לא ניגשת לדבר עם אף אחד וגם כשפונים אליה, מעדיפה שהסיוט הזה ייגמר כמה שיותר מהר. כמה שפחות תקשורת. והנה הוא, לידה, הצורך שלה לדעת מה איתו, מי הוא, מה הוא עושה בים ומאיפה הוא ברח, בוער לה. בוער ממש. בוער כמו שהיא בוערת מבפנים לפעמים ולא מוצאת מנוח. נכנסת שוב למים כדי להסיח את דעתה. המים מרגיעים אותה ממש אבל עדיין, בזוית העין היא בוחנת אותו. הוא מעניין אותה מאד.

 

חוזרת לשבת. ופתאום הוא לידה. מתיישב בסרבול במרחק בטוח. לא מדבר בכלל. מריח טוב ממש מאיזה בושם מגן עדן, רחש הבגדים שלו רועש באוזניה יותר מגלי הים, פניו נעימות לה, למרות שהיא לא מעזה להסתכל עליו. מנסה להשקיט את נשימותיה. אף אחד לא יושב כל כך קרוב אליה אף פעם. ומרגישה קרובה אליו מאד. כאילו יש ביניהם סיפור משותף. כאילו הוא חיפש את קירבתה שחסרה לו. ונעים לה מאד. משהו במה שנושב ממנו מרגיש לה טבעי ממש.

 

"אני לימור", שומעת את עצמה אומרת. הוא לא עונה. מסתובב לעברה ומתבונן בה. כאילו לא ציפה שתשמיע קול. מצפה לשמוע את שמו ושתיקתו מושכת את מבטה. הם מביטים זה בזו. היא מחייכת ממבוכה ומשהו במבטו מתרכך. כאילו חיוכה משמח אותו. "איך קוראים לך?" היא לא עומדת בפיתוי. הוא משפיל את מבטו. "אני מיקי". מחייך אליה. כאילו קשה לו לדבר. "לימור. כיף שאת פה". ממשיכים להתבונן יחד בים. הוא מתקרב אליה ושולח יד לעבר כף ידה. היא מתיישרת, מהססת ואז אוחזת בידו. צמרמורת. "אני יכול לבקש ממך משהו?" אומר לאחר זמן. מתבוננת בו. "אני רוצה שתכנסי שוב למים, כמו קודם. אני רוצה להסתכל עלייך. כשנכנסת קודם, הסתכלתי עלייך והרגשתי שאני מקבל מתנה גדולה".

 

קמה. מתיישרת בסרבול על החול. משתהה לשבריר שניה ואז פוסעת למים. היא יודעת שהוא עוקב במבטו אחריה והיא מרגישה שזה נותן לה כוחות והרבה שמחה. נעצרת ומקבלת רעיון. בהחלטה של רגע מסירה את המטפחת, משחררת את הגומיה ומפזרת את שיערה. כמו אשד מים מתפרץ הוא גולש סביב כתפיה. היא לא מתבוננת בו, אבל יודעת שהוא משתאה. לא ציפה לזה. מסירה גם את הסוודר ונשארת עם שמלתה הצמודה. נכנסת למים. פוסעת עוד ועוד ושמלתה מתרוממת. היא יודעת שהוא עוקב אחריה והיא מרגישה אמיצה. שוקעת לאיטה במים. צוללת ושערה מתרטב והיא שוחה ושוחה כמו שרצתה קודם ולא העזה.

 

אחרי שעה ארוכה מתגעגעת אליו, למיקי הזה. מסתובבת לכיוון החול. הוא באותה נקודה. צופה בה. מהופנט. קרבה אליו לאיטה. כל כולה נוטפת מים. שמלתה נצמדת לכל קימור בגופה ושערה מעטר את פניה. היא יודעת שהוא רואה הכל. היא רגועה ומאד שמחה פתאום. מתיישבת במקומה. "תודה. כשקמת קודם כדי להכנס למים היית מישהי אחרת. אהבתי גם אותה. את מדהימה ואין סיכוי שאת יודעת מה עשית לי עכשיו". מושיט יד ומחבק אותה אליו. היא מתרפקת בטבעיות כשהוא מלטף את שערה. "תודה לך. אני חושבת שהמתנה שאני קיבלתי גדולה יותר". 

IM AL
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: