עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (8)
בגידה  (5)
וויסקי  (2)
אכזבה  (1)
גבולות  (1)
גורל  (1)
כאב  (1)
פרידה  (1)
רומן  (1)
רומנטיקה  (1)
ארכיון

פרוייקט

09/07/2017 09:46
לימור

קבענו להפגש. אני בתקופה כזאת בעבודה שאני צריכה לפגוש כל מיני אנשים מכל מיני תחומים כדי לרכז פרוייקט חדש. אני מנסה לחשוב על אנשים מתחומים שונים משלי עד כמה שניתן, כדי שיהיה לי מעניין, כי אני אוהבת לפגוש אנשים חדשים וכי אני מאמינה ביצירת קשרים. קיבלתי את שם העסק שלך ממכר מרוחק כי ככה אני עושה את זה.יורה לכל הכיוונים. לקח לי זמן להבין מי מנהל את העסק שלך ולמי עלי לפנות. אליך. התקשרתי. קלטתי בנימת הקול שלך שאני משעשעת אותך. אני עושה את זה לעיתים קרובות. בעיקר כשאני מרגישה שהאדם מעבר לקו מתאים לי וזורם איתי. סיפרתי לך על הפרוייקט וכמו כולם הסתקרנת. אני לא תמיד רצה להפגש עם כל אחד אבל משהו בקול שלך סיקרן אותי. חיפשתי אותך בפייסבוק, חיפשתי אותך בגוגל ואפילו בווטסאפ ותמונה שלך לא מצאתי.

בבוקר של הפגישה שלנו הכל התחרב לי. רציתי לצאת מוקדם אבל קמתי הפוכה ולא הצלחתי לזוז. התלבשתי והתאפרתי קצת בחושך כי אחד הילדים נרדם במיטה שלי ולא רציתי להעיר אותו. כשכבר יצאתי מהבית, גיליתי כשכבר הייתי במרחק ששכחתי את משקפי השמש שלי בבית. תהיתי לאן היום הזה עוד יתדרדר לי והאם אני אמורה לחזור הביתה ולוותר עליו. הפגישה שלנו נקבעה לשעות הצהריים כך שעוד היה לי זמן קצת לחשוב ולעבוד במשרד.

יצאתי לפגישה. ידעתי שאני לוקחת זמן מראש כי מבחינתי לאיחור אין הזדמנות שניה. התבוננתי במראה כדי לוודא שאני במצב סביר ושהכל במקום. החצאית שלי חדשה ומיוחדת כזאת והתאמתי כיסוי ראש מעניין. אני יודעת שאני לא חרדית שגרתית ואני נראית קצת אחרת. טוב לי ככה. אין לי שום כוונות להראות אחרת ממה שאני. זה לא אומר שאני מקפידה פחות או שאני מסתירה משהו. אני ככה וזהו.

הגעתי לפגישה. שאלתי ואמרו לי איפה אתה יושב. הדלת שלך היתה פתוחה אז נקשתי קלות כדי לקבל את תשומת לבך. "היי", אמרתי. "קבענו לעכשיו, זה בסדר?". התגובה שלך. אני חושבת שהתגובה שלך עשתה את כל ההבדל. יכולת להגיד הרבה דברים. אבל אמרת "וואו". הרמת את מבטך ממה שהתעסקת בו, נשענת לאחור לאט לאט, ראיתי שלוקח לך כמה שניות להבין מי אני ואז כל מה שבחרת להגיד היה "וואו". צחקתי כי לא ידעתי איך להגיב אבל האמת היא שגם אני רציתי להגיד וואו כזה. אני נפגשת מלא. אני פוגשת גם אנשים שמה לעשות מושכים אותי ואני יודעת שאם להיות כנה עם עצמי אני רוצה אותם, אבל אני כל כך לא מושגת, עטופה בכל כך הרבה מחיצות שאין סיכוי שמישהו יעז להגיד משהו חוצה מגדרים. ואז ה"וואו" הזה שלך.

ידעתי שזה אבוד. ניסיתי עוד לדבר קצת על הנושא שלשמו נפגשנו אבל ראיתי שאתה אפילו לא מעמיד פנים שאתה מקשיב. שתקת אבל לרגע לא נפלתי בפח הזה. אחרי שאמרתי את כל מה שרציתי, נשענתי לאחור, שילבתי את ידיי וחיכיתי. ידעתי שזה הולך לבוא. "את יודעת, כשקבענו את הפגישה, ידעתי שאת חרדית. אני מכיר את הפרוייקט הזה ומזמן כבר רציתי לקחת בו חלק. חשבתי שתבואי, נדבר, נסגור פרטים ונמשיך להתכתב על כל השאר במיילים. אני לא יודע איך אני ממשיך את היום שלי עכשיו. אני מצטער אם הבכתי אותך, אבל ה'וואו' הזה שאמרתי קודם אולי לא שיקף עד הסוף את מה שאני מרגיש. את מאד שונה ממה שציפיתי לפגוש".

חייכתי. הסתכלתי עליך. ידעתי שכבר נפגשנו פעם כי אני לא שוכחת פרצופים. קלטתי שאתה לא זוכר אותי ושמחתי. לפני שחזרתי בתשובה, אי שם כשהייתי בת 24, היית חבר מאד טוב של מישהו שיצאתי איתו. ידעתי שזה אבוד בינינו כי הייתם מין חבורה מגובשת כזאת ולא היה מצב לכלום. אבל רק איתך יכולתי לדבר באמת, רק אתה הצחקת אותי עד דמעות ונמשכתי אליך כמו מטורפת. אני חושבת שזה מה שגרם לי בסוף להפרד מהחבר הזה. אבל כשנפרדתי ממנו נפרדתי גם ממך. עוד לא היה אז פייסבוק, גם לא אסמסים ובטח לא ווטסאפ. אפילו לא חיפשתי אותך מאז כי אני לא מזוכיסטית.

אני יודעת שסגרתי את הסיפור מאחוריי כי אפילו את השם שלך לא זיהיתי.והנה אני יושבת מולך בפגישה ואתה לא יודע אפילו מי אני. "אני לימור דגן, זוכר? הייתי פעם חברה של עדי גולדברג חבר שלך. אנחנו מכירים קצת". החוורת. ראיתי את כל מה שעובר לך בראש טס לך על הפנים. "לא הייתי אומרת כלום, באמת,אבל חשבתי שאולי אתה חושב שאתה מכיר אותי מאיפשהו ואני יודעת כמה זה יכול להציק". קלטתי שאתה מנסה להגיד משהו אז חיכיתי. זה לקחת כמה שניות ואז אמרת לי "את יודעת, אני רציתי להרוג אותו שהוא הכיר אותך לפני. הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי אז. כששמעתי שחזרת בתשובה הייתי מאושר עד הגג כי חשבתי שככה תצאי לי מהראש. זה לא קרה. לימור, זה לא קרה במשך איזה שנה וחצי. ותראי מה זה, מכל הדוסיות שיכלו לנחות לי במשרד, דווקא את?"

"תגיד, למה אמרת 'וואו'? חשבתי בהתחלה שזה כי זיהית אותי". התחלת לצחוק. "זה לא יאומן. עברו מאז איזה 15 שנה ויש לך את אותו אפקט עלי. אמרתי 'וואו' כי את מהממת לימור. אני לא סגור על בת כמה את ואני מניח שיש לך כמה וכמהילדים, אבל את מדהימה. את הדוסית הכי יפה שפגשתי והלוואי שלא היית באה". שתקתי. לא רציתי להגיד כלום ולא רציתי ללכת. ידעתי שבמשרד שלך לא אעז להגיד דבר  אבל ידעתי גם שזה לא נגמר.

עוד הרבה שנים אחר כך נזכרנו בפגישה המוזרה הזאת. אני ידעתי שזה משמים, אתה חשבת שזאת קארמה. שנינו ידענו שזה בלתי נמנע. באותו ערב קבענו להפגש בים, לשבת ולדבר. כשנישקת אותי הרגשתי את הים והידיים שלך היו הדבר הכי נכון לי בעולם. הייתי יכולה לחיות חיים שלמים בלעדיך. יכולת להמשיך בלעדיי. אבל השלמות הזאת של שנינו, המגע המושלם, הנשימות שלך שספגתי לתוכי, העיניים שלך, הקצב שלך שתאם בשלמות לשלי, השיחות שלנו היו כל מה שאי פעם רציתי. לא חלמתי לוותר עליך לעולם ואני יודעת שזה לא יכול היה להיות אחרת.

מאז אני מקפידה להגיע לפגישות בבגדים ישנים וללא איפור.

IM AL
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: