עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (8)
בגידה  (5)
וויסקי  (2)
אכזבה  (1)
גבולות  (1)
גורל  (1)
כאב  (1)
פרידה  (1)
רומן  (1)
רומנטיקה  (1)
ארכיון
הסיפור שכן נגמר
22/08/2017 12:15
לימור
אהבה, אכזבה, פרידה, כאב

אם הייתי רוצה להיות בלעדיך לא הייתי כותבת לך. ידעתי שאתה רוצה אותי. זה היה מוחשי כמו גשם, כמו תאונה, כמו לחם. אני בכלל לא יודעת איך הגעת אלי, כי כל פעם ששאלתי אותך ענית לי תשובה אחרת. אני רק יודעת שיום אחד הרמתי את העיניים מהטלפון ופתאום ראיתי אותך, יושב בכסא ממולי באלכסון בבית קפה שלי. זה הבית קפה שלי כבר 6 שנים. אף פעם לא ראיתי אותך שם. פעם אמרת לי שיום אחד עברת בחוץ וראית אותי יושבת ובוהה. זה היה נראה לך מוזר, אמרת, וגם העיניים שלי היו חזקות בצורה שלא נתנה לך לזוז. אני לא יודעת אם להאמין לך כי אני תמיד יושבת במקום שלא ממש אפשר לראות מהרחוב אבל אני כן בוהה. אני בוהה כי זה לוקח אותי רחוק יותר מכל סרט או סיפור, וכי קצת אחרי זה נדמה לי שעברתי מימד. כמו אצל מיכאל אנדה בסיפור ההוא שלא נגמר. ואז אני ממשיכה את החיים מנקודה קצת אחרת. זה עוזר לי לכתוב, לקבל החלטות, לעשות חישובים ולהכין את עצמי לכאב של החיים. זה לא שיש הרבה כאב בחיים שלי, אבל גם קצת כאב זה יותר מדי לי.

כשראיתי אותך אז, בפעם הראשונה, חשבתי שאתה נראה נורא זקן. נראית לי עצוב מאד ובודד מאד ורציני מאד וחושב יותר מדי. בגלל זה המשכתי להסתכל עליך. כי אני, כמו פוכור, הדרקון מהספר, אוהבת להציל דברים. אפילו על שקיות ריקות מהסופר אני מרחמת קצת לפני שאני זורקת אותן. ואז כל צהריים שהגעתי לבית קפה הזה, מתישהו קלטתי אותך. באותו מקום. מסתכל עלי. המבט הזה שלך, חשבתי אז שאתה מסתכל עלי בשביל לגלות אותי, לראות אותי, לתפוס אותי על חם. כמו מרגל. ואז יום אחד קמתי ומיהרתי מאד. לא שמתי לב והסוודר שלי נפל על הרצפה. זה היה אסוני כי הוא לבן וצמרירי ומתלכלך מהר וקשה לכבס אותו. הבנת את זה. אני יודעת את זה כי קפצת להרים לי אותו. הוא באמת לא התלכלך בזכותך. אמרתי לך תודה מכל הלב ואמרתי לך שהסוודר הזה שומר על החום שלי מבחוץ ומבפנים ואם הוא היה מתלכלך היה לי קר מאד. אמרתי את זה נורא מהר וחייכת. כל מה שחשבתי עליך נמס ברגע. פתאום נראית לי כמו ילד.

לא אמרת כלום. הסתכלתי עליך ורציתי להגיד לך שתגיע מחר כי עכשיו אני ממהרת אבל מחר ארצה מאד לדבר איתך ולא אמרתי כלום ולא ידעתי מה באמת יקרה. למחרת ישבתי וחיכיתי לך עד שבאת. כשבאת חייכתי אליך והזמנתי אותך בתנועת יד לשבת איתי. לא אמרנו כלום. ואז שאלתי אותך אם אתה בא בשבילי. אמרת שלא תמיד. ידעתי שאתה משקר ומתבייש. רק חודשים אחר כך ברגע מאד שקט אמרת לי שבמשך חודשים הייתי ההפסקה שלך. הזמן הזה שבו ישבת והסתכלת עלי היה כמו להטעין את הנייד. השקט שלי, הריכוז שלי ובעיקר הרגעים האלה שבהם בהיתי פשוט באוויר, נתנו לך רוגע כמו ששום דבר אחר לא נתן. היום אני יודעת מה המשמעות של כל זה עם סדר היום המטורף שלך. עם העבודה התובענית שלך ואשתך התובענית וההורים התובעניים שלה והילדים. אז לא ידעתי מזה כלום. שאלתי אותך בן כמה אתה. אמרת שאתה בן 24. צעיר ממני ב17 שנים שלמות. איך לא ראיתי שום דבר מזה. ראית שאני מופתעת. "אלו המחשבות שלי שלא עוזבות אותי שגורמות לי להראות כל כך זקן. המבט האבוד שלך, הרוגע הזה שיש בך, עושות שתראי בת 20. כשאת מחייכת את נראית בת 12", אמרת והשפלת מבט. ידעתי שאתה יודע עלי דברים כי היה חשוב לך לברר.

ככה התחלנו את הקשר שלנו. התחלנו להתכתב המון. זה לא היה קשה להסתיר את זה מבעלי כי כבר שנים שאני לא מעניינת אותו ומאד הקפדת לא לכתוב לי כשאתה ליד אשתך. זה לא היה המון זמן אז זה לא היה מסובך. הקשר הלך ונהיה אינטנסיבי. הרגשתי שאני מרכז העולם שלך. לא עשית כלום בלי לדבר איתי על זה קודם, חלקת איתי מחשבות וכל הזמן אני מרגישה עטופה. מחוזרת. חודשים על גבי חודשים. ידעתי שאתה רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה וידעתי שהצעד הזה יהיה מה שיסיים את מה שיש עכשיו. המשכנו להפגש לקפה, המשכנו להביט זה על זו בלי לגעת והמשכנו להתכתב כל הזמן. עד שיום אחד, אמרת לי שאתה לא יכול יותר. שאתה רוצה שניסע לאנשהו, שאתה רוצה להרגיש אותי. רציתי את זה מאד ופחדתי מאד. בעלי הוא כל עולמי. אפילו שהוא לא מכיר אותי, אפילו שאני לא מעניינת אותו, אפילו שאנחנו רחוקים, הוא בעלי.

לא עניתי לך. התקשרת גם בלי לשאול ואמרת שלא יקרה שום דבר שאני לא רוצה ותתן לי להכתיב את הקצב. ידעתי שאני רוצה אותך. כל הזמן הזה נמשכתי אליך, רציתי להרגיש אותך, ללטף אותך, רציתי שתיגע בי. אחרי יום שלם, הזמן הכי ארוך בלעדיך מאז שנפגשנו, כתבתי לך שאני רוצה. נסענו יחד למקום מרוחק. לא שאלתי מה זה המקום הזה. הגענו לבית מבודד באמצע כלום איפשהו בין הים להרים. נכנסנו לחדר ונעמדתי ליד הקיר. אפילו לא הצלחתי להוריד את התיק. ניגשת אלי. הסתכלתי עליך וחיכיתי. נישקת אותי לאט לאט וזה היה כמו שחשבתי. עדין ורך ועוטף וחזק ועוצמתי ולא היה תא אחד בגוף שלי שלא רטט. זה היה עדין ורך ואיטי ועמוק ונוגע ומהיר וחזק ומוחק. אני לא יודעת כמה זמן היינו שם. אני חושבת שחודשים. אבל זה בעצם היה רק כמה שעות. פתאום אמרת לי שאנחנו צריכים ללכת. מתחושה של חום שלא נגמר, פתאום מאד רציתי את הסוודר הלבן שלי. אני לא יודעת איך מתמודדים עם כאב אז פשוט לא זזתי. התלבשנו בשקט ולא יכולתי להסתכל עליך כי לא רציתי לראות שאתה לא מסתכל עלי אלא בודק הודעות בנייד. בדרך חזרה ביקשת שנתנתק לקצת כי אתה מרגיש שאתה צריך להיות עם המשפחה. ידעתי שזה הסוף. מזמן ידעתי שככה יהיה. אמרתי לך שאני יודעת ושזה בסדר ושזה טוב. שאלת למה אני מדברת בשקט. לא אמרתי לך אבל זה כי כל הרצון שלי יצא מהגוף. כבר לא רציתי יותר. אם הייתי רוצה להיות בלעדיך, לא הייתי כותבת את זה.  

 

1 תגובות
אדל
14/08/2017 09:22
לימור
אהבה, בגידה, וויסקי

נפגשנו באחד מאותם ערבים שלי. מדי פעם זה קורה. אני מרגישה שאם אני לא הולכת לרקוד יקרה לי משהו רע. פעם באמת התעלמתי מהצורך הזה ויום למחרת חטפתי מונו שריתק אותי למיטה ל7 חודשים. מאז אני לא מתעסקת עם הגוף שלי וכשאני קולטת שזה מתחיל להשתלט עלי אני מוצאת מקום בעיר אחרת והולכת להשתולל. ברוב הפעמים זה נגמר תוך 3 שעות ככה. אני תופסת לי פינה, מפזרת את השיער ואם המוסיקה טובה, כזאת שמזכירה לי את ימי ההפקרות שלי ובמספיק ווליום, אני לא צריכה יותר. זה לא קשור לאף אחד ואף אחד לא מעניין אותי. אם אני עוצרת זה כדי לשתות מים או וויסקי ואם באים לדבר איתי אני מתעלמת. יש לי בעל וילדים וזה מספיק אנשים בחיים שלי.

יש לי טעם מאד ברור במוסיקה. אני לא נותנת למוסיקה לבחור אותי אלא אני זאת שאחפש ואמצא את הלהקות החביבות עלי. לא שומעת רדיו, לא נחשפת לכלום. עד שיום אחד ישבתי בבית קפה ושמעתי משהו מופלא. זה היה כל כך טוב שקמתי וביקשתי לשמוע את השיר הזה שוב. זאת היתה אדל. בחיים לא שמעתי קול כזה עוצמתי. קול שהיה בו גם כאב וגם עונג, גם צער וגם אושר גדול מאד. זה היה .Rolling in the deep 

בפעם הבאה שהלכתי לרקוד ביקשתי מעידן, שכבר הכרתי בשם, שישים לי את השיר הזה. ואז הוא שם אותו שוב. הסתכלתי עליו וחייכתי. כשעשיתי הפסקה הוא בא ואמר לי שמישהו ביקש ממנו לשים את השיר הזה שוב בשבילי. לא הבנתי. המשכתי לרקוד ואז בסוף הערב כשהלכתי לאוטו, ניגשת אלי. נבהלתי. זה לא שאני לא יודעת להגן על עצמי. פשוט כשאני מתחילה לדבר הקסם פג. אני לא רוצה להכיר, לא מחפשת עניינים. זה זמן קדוש לי ולעצמי. אמרת לי שקוראים לך עופר ושאלת אם אתה יכול להגיד משהו. לא רציתי אבל המשכת. אמרת שזו פעם רביעית שאתה רואה אותי רוקדת. בהתחלה כשראית אותי הבנת שאני רוצה להיות עם עצמי, פשוט כי רקדתי הכי בצד שאפשר, אבל כשבאת אחרי זמן ושוב הייתי שם, כבר לא יכולת להתעלם. "אני עומד ולא יכול לזוז עד שאת לא הולכת. מה את צריכה לפרק כל כך?". צחקתי. זה היה כל כך מדוייק. לא שיחות, לא חיבוקים, לא תרפיות ולא תרופות. הריקוד שלי פשוט מרפא אותי.

אמרת שכשראית אותי רוקדת בשיר של אדל ראית משהו אחר. פתאום הייתי נגישה. פתאום ראית רגש שיוצא ממני וגם פתח. רצית את זה עוד אז ביקשת מעידן לשים את השיר הזה שוב. אני יודעת שהדבר הנכון היה להכנס לאוטו ולנסוע משם אבל לא יכולתי. משהו בעיניים שלך ביקש ממני משהו, ביקש ממני לא לדחות אותך. לא להתעלם. אז נשארתי. נשארנו קצת עומדים ושותקים. ואז אמרת שתמיד כשאתה מסתכל עלי רוקדת אתה רואה מלא שיער עף לכל הכיוונים ומעט מאד פנים. "למה את מסתירה את הפנים שלך אם את כל כך יפה?". הסתכלתי עליך. שאלת אותי למה אני בוכה. "אני לא בוכה", צחקתי אבל אז הבנתי שכל הפנים שלי רטובות ושזה דמעות מה שיורד לי מהעיניים. "אני לא אוהבת שמתקרבים אלי. זה שלי. זה הריקוד שלי, זה הטריטוריה שלי, זה הלבד שלי...". לא נתת לי לסיים. התקרבת ואז נהיה חושך והמון המון נעימות. הנשיקה שלך היתה לי טובה כמו הריקוד שלי. כמו אדל. 

4 תגובות
גבולות
13/08/2017 08:32
לימור
אהבה, גבולות, בגידה

התחתנו כי רציתי שנתחתן. ידעתי שאני עם האופי הזה והבעיות בשליטה עצמית אגמור לא טוב אם אשאר ככה רווקה תל אביבית. ואז הכרנו ונראית לי שקט מספיק וקטן בשביל לא לעצור אותי מדי אבל אחד כזה שיעשה לי לא טוב על המצפון אם אפגע בו. סוג כזה של קשר שאולי אולי יצליח אולי לרסן אותי. אני חושבת שאמא שלך הפסיכולוגית היתה הכי מופתעת מהשילוב של שנינו. היא קלטה אותי. היא ידעה שזה לא הודו וזה לא הקעקועים שמשקפים את האישיות המוטרפת שלי. זה הנפש. זה זה שגדלתי במשפחה שרק רוצה לפצות ובסביבה נוקשה מדי שלא היתה לי ברירה אלא למרוד בה. היא לא ידעה שישבתי בכיתה רק חודש במצטבר במשך כל 12 שנות לימודי ושאת הצבא העברתי במשרד של המפקד החרמן שלי שחשב שאולי מתישהו יצא לו מזה משהו.

זה החזיק מצוין. המסגרת הזאת, החתונה היקרה שישבה לי על הלב, השכנים והטבעת המוזהבת המשמעותית שקנית לי כאילו שאם היא תהיה מספיק מורגשת לי על האצבע אזכור שאני נשואה ואעצור, באמת עשו את שלהם. תשע שנים זה עבד. התחלתי לעבוד בחברה מסודרת, השיער שלי חזר להיות באורך אחיד וסביר בצבע שגרתי, מכל אותם עגילים נשארו שניים והקפדתי שהם יהיו יחסית סולידים, הלכנו יחד לאירועים משפחתיים, קנינו בית בשכונה יחסית טובה, טיפחתי עציצים שאי אפשר לעשן, למדתי לבשל אוכל שכולם אוהבים, ואפילו הבאנו לעולם את תמר ושקד שאפילו השמות שלהם יחסית רגילים.

ראיתי אותך רואה אותי. ראיתי אותך מסתכל עלי לפעמים כמו שמסתכלים על מכשיר חדש שלא יודעים להפעיל ומפעילים בכל זאת. רציתי להגיד לך שאתה צודק, שכל זה לא מספיק, שאני מרגישה שאני הולכת לעשות משהו שלא יפתיע אף אחד, שאני בדרך ושזה כנראה מתישהו יקרה. כמעט לא יצאתי מהבית. לעבודה והביתה. לקניות והביתה. למשפחה והביתה. לגנים והביתה. וזהו.

זה היה צפוי מראש. אף אחד לא אשם בזה. אני הכי פחות. כשזה התחיל זה היה חסר תקווה. התקשרתי יום אחד לעמית. רציתי לדבר איתו. ידעתי שהוא יבין אותי ורק רציתי לשפוך. סיפרתי לו שאני לא אוהבת. לא אותך, לא את הילדים, לא את ההורים שלי ולא את ההורים שלך ולא את עצמי. אין בי אהבה. הוא ישר אמר "את חולה. את אהבה בעצמך. אם את לא אוהבת זה משהו שקרה לך, שהשתלט עלייך. את חייבת לעשות משהו".

קבענו להפגש. לא ידעתי מה הוא יעשה איתי. מה, יזריק לי זריקות? יתן לי מרשם? ידבר איתי וישכנע? יהפנט? כשראיתי אותו התחלתי לבכות. הוא נתן לי להוציא הכל וחיבק אותי. כשנרגעתי קצת ביקשתי שנלך אליו. כשהגענו הורדתי לעצמי את הבגדים כי לא יכולתי להשאר לבושה לידו. הוא חייך. אמר לי שאני הבנאדם היחיד שלא יכול לנהל שיחה אמיתית עם בגדים ושאל איך בעצם אני מנהלת קשרי חברות. אמרתי שאני לא. הוא הרצין. הבין הכל, אני יודעת. אחרי שנגענו ונגענו ונגענו, אחרי שצעקתי והוצאתי הכל, נרגעתי. באמת באמת נרגעתי. הבנתי שכל מה שהייתי צריכה הוא לעשות משהו שאסור.

עמית הסתכל עלי. כשהוא מנשק אותי בלי סוף, הוא אמר, "את יודעת, לכולנו בחבר'ה היתה בעיה של אנטי מערכתיות. כולנו לא שרדנו את התיכון, כולנו השתמטנו מהצבא, והנה אף אחד מאיתנו לא נשוי. חוץ ממך. עשית הכל. השלמת בגרויות ואז שני תארים, הגעת לקצונה, התחתנת והבאת ילדים. כי את לוחמת. את אחת שלא יכולה כשאומרים לה מה לעשות ובכל זאת, נכנסת שוב ושוב לתוך מסגרות וקצרת הצלחות לא נורמליות. מבחינתי את ראויה להערצה".

הסתכלתי עליו, נישקתי אותו, התלבשתי ויצאתי מהדלת. כמו תמיד בלי להפרד. ברחוב לקחתי נשימה עמוקה והלכתי להתרפק על הגבולות שבניתי לעצמי בהרבה אהבה. 

3 תגובות
משמעות
25/07/2017 11:21
לימור
אהבה, בגידה, גורל

משמעותם של דברים נקבעת על פי הנוכחות שלהם בחייך. הכרת מישהו, הוא מעסיק את מחשבותייך, ממלא את יומך בתהיות? זה עצמו הופך אותו לקיים. לאחר המשמעותי שלך.

כתבת לי שקראת משהו שכתבתי. זה השפיע עליך, אמרת. מאז שקראת את הסיפור ההוא שלי לא הפסקת לחשוב עלי. תהיתי על מה יש לחשוב כל כך הרבה אם כל מה שאתה יודע עלי הוא הצורה בה אני מחייכת ומפנה את ראשי בתמונת הפרופיל שלי וזה שאני כותבת בצורה שאנשים אוהבים לקרוא. גם אתה לא יודע, אמרת. אבל חשבת. התחלנו לדבר. רצית לדעת עלי הכל. הצורה שבה שאלת את השאלות, השאלות ששאלת, שימחו אותי מאד. זה מחמיא שמישהו מתעניין כל כך. ולא ידעתי מי אתה. לא רציתי לשאול אותך דבר. העדפתי להשאיר אותך בצד המתעניין. בצד שרוצה יותר. לא רציתי לתת לך את החלק שלי.

ידעתי שזה יגיע. ידעתי שיום אחד זה כבר לא יספיק יותר. ידעתי שאם אי פעם ניפגש, העובדה שלא התעניינתי בך לא תעמוד לי לזכות עוד. אז התעלמתי מהצעות הקפה שלך. למרות שאמרת אינספור פעמים שאתה בסביבה שלי. למרות שאמרת שיהיה לנו מעניין ונחמד וזה מספיק בשביל לפתות אותי, אני יודעת. למרות שנשמעת כמו הבנאדם שימלא את חסרון הלב שלי. דחיתי את זה מאד. דיברנו חודשים. גילית עלי דברים בלי שסיפרתי כי היה אכפת לך להקשיב לי מבין השורות. כשסוף סוף דיברנו בטלפון, הקול שלך המס אותי. הבנתי שזה בלתי נמנע. הסכמתי לקפה. התניתי את זה בכך שזה יקרה באור יום, בבית קפה שנמצא ליד המשרד שלי. ידעת איפה אני עובדת גם בלי שסיפרתי לך.

הכרחתי את עצמי לא לחשוב על מה שאני לובשת. להתלבש כמו שהייתי מתלבשת לכל יום עבודה. להתאפר בהיסח הדעת. בכח רב בהיסח הדעת. הבושם ששמתי הוא הבושם הרגיל שלי. הכי רגיל. הגעתי לפגישה בדיוק בזמן כדי להוכיח שאני לא חורגת פה ממנהגי, שלא הצלחת להזיז אותי מהמסלול הטבעי שלי. ישבת לך בשולחן הכי רחוק מהדלת. נתתי לעצמי ללכת בצורה טבעית ולפלס את דרכי כמו שהייתי עושה גם אם הייתי נפגשת עם חברה.

זה היה אבוד מראש. כשהתיישבתי והסתכלתי עליך הרגשתי את זה קורה. יש לי חיישנים שממוקמים באזור הירכיים החל מהברכיים ומעלה. כשזה קורה, זה קורה שם. עיקצוץ כזה שפעם חשבתי שממש אפשר לראות אם מסתכלים ומאד נרגעתי כשהבנתי שלא. ידעתי שאני מסמיקה. ידעתי שאתה רואה את זה. אני לא בת 20 יותר ומרגישה עם עצמי מספיק בנוח בשביל לא להתאמץ להסתיר דברים. נשמתי ונתתי לכל מה שזה לשקוע. שאלת אם אני רוצה לשתות משהו ואמרתי לך שעוד לא. שאני בינתיים נושמת. חייכת. הסתכלת עלי. אמרת שהפכת את כל התמונות שלי בפייסבוק והתמקדת בכל אחת ואחת כדי לקלוט אותי. כדי להבין מי אני אחרי שהשיחות שלנו בילבלו אותך לגמרי. אמרת ששום דבר לא הכין אותך לנוכחות שלי מולך. אמרת שהנוכחות שלי מאד עוצמתית ושאתה לא יודע מה להגיד עכשיו. כשאמרת את זה לא הסתכלת עלי. זה הביך אותך אבל כל כך שמחתי על הכנות שלך.

רכנתי לעברך. הצמדתי את הירכיים כדי לא לתת לעיקצוץ הזה להוציא אותי מריכוז. רציתי להגיד דברים שאני יכולה באמת לעמוד מאחוריהם. לא לבזבז את הזמן על מידע לא מדויק. "אתה יודע, בטלפון נשמעת לי מאד החלטי. מאד סגור על עצמך. תמיד יש לך מה להגיד על כל דבר והדעות שלך מאד מוצקות. אני לא אוהבת אנשים כאלה במיוחד כשהם כל כך צעירים. הרי גם אני בגילי לא יודעת הרבה ולא יכולה להצהיר יותר מדי הצהרות חד משמעיות שכאלה. לא כל כך רציתי להפגש, כי אם אני רוצה לדבר עם מישהו בעל חשיבות עצמית גדולה מדי, אני יכולה לדבר עם בעלי. אבל חשבתי שלפחות אתה תהיה זה שינהל את השיחה והנה אתה לא יודע מה להגיד".

צחקת. אמרת שתיארת לעצמך שאהיה מאד כנה כי קלטת שאני לא מבזבזת זמן על שטויות. חייכתי. התחלנו לקשקש על סתם דברים והעיקצוץ הזה שלי לא מפסיק. הזמנתי הפוך. שתיתי אותו בלגימות גדולות וקיויתי לרוגע. שום רוגע לא הגיע. ואז אמרתי את זה. "אנחנו שני אנשים שנפגשים לקפה כי קראת סיפור שפרסמתי ולא ידעתי שתקרא. אבל אני רוצה שתדע שמאז שהתיישבתי אני לא נושמת. אני לא יודעת מה יקרה איתנו אבל אני יודעת שאני חייבת שנתנשק ואני רוצה את הידיים שלך עלי". שתיקה. ראיתי שאתה רוצה לשאול אותי מה אמרתי עכשיו והתחרטת כי שמעת אותי מצוין. שאלת אותי אם זה משהו שאני אומרת בדרך כלל ולא עניתי. המשכתי לדבר על עוד כל מיני דברים ואמרת שקשה לך לענות. הבנתי אותך.

הסתיים לי הזמן. הייתי חייבת לחזור למשרד שלי. קמתי ואמרתי לך שהיה לי מאד כיף איתך ואני שמחה שנפגשנו. קמת יחד איתי וראיתי שאתה לא מבין. יצאתי וראיתי שכתבת לי שאתה לא מבין כלום. שרצית שאשאר עוד ואין משהו שאתה יותר רוצה מלגעת בי. חייכתי. לא עניתי.

חשבתי עליך מאז. תהיתי מה עוד יקרה בינינו ואיך. הרצון שלי לא עבר לי. עדיין, לא משנה במה עסקתי, עם מי הייתי ואיפה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה השפתיים שלך עלי. בכל מקום. והידיים האלה שלא יצאו לי מהראש. אחרי כמה ימים כאלה כתבתי לך שאני אשמח שנדבר. נפגשנו בטבע. במקום בלי אנשים בכלל. ישבת מולי ודיברת. אמרת לי שאתה לא מפסיק לחשוב עלי ואמרת שאתה לא יודע מה לעשות. אני חושבת שכשנישקתי אותך מאד הופתעת. אבל השפתיים שלך היו לי הכי טבעיות בעולם. העיקצוץ הזה בירכיים שלי לא טועה לעיתים קרובות. הידיים שלך שנעו לעברי ואז עטפו אותי בחוזקה נעימה, היו כל מה שהייתי צריכה כבר מלא זמן. התנשקנו עד הערב.

אני חושבת שהמשמעות של כל זה היא שהייתי פשוט צריכה לכתוב ואתה היית צריך לקרוא כי המפגש בינינו נהיה הדבר הכי משמעותי לי בעולם.

0 תגובות
יום לים
11/07/2017 11:25
לימור

יום של שמש והיא לא עובדת. שילוב שמבחינתה אמר רק דבר אחד. ים. נוסעת לה ברכבת וכל כולה מתרגשת כמו לקראת מפגש עם אהוב. היא לבושה מדי בשביל יום כזה, אבל כזאת היא. תמיד צנועה, תמיד עם כיסוי ראש, תמיד עם לפחות שתי שכבות. גם כשחם. גם בים. וכל מה שקורה לה בפנים זה סיפור אחר לגמרי. כל כולה סקרנית, מתבוננת בכל מי שלידה במבט של ילדה קטנה. כולם מעניינים אותה והיא רוצה לדעת הכל. והסערה הזאת שמרעידה אותה לפעמים גם מבחוץ. התחושות שלה מאד חזקות והתגובות שלה למה שקורה לידה משאירות אותה לפעמים חסרת נשימה.

 

מגיעה לים אחרי סיבוב קצר. הים כל כך שלו ורגוע. גלים קטנים ואדוות קלות שמרפרפות מעל. היא יכולה להתבונן בזה שעות. פוסעת בחול ומתקרבת עד קו המים. מורידה נעליים, גם גרביים, ונכנסת לים. שולי שמלתה נרטבים והיא כל כך שמחה. משהו מהים נכנס פנימה, נוגע בה וזה כמו אינטימיות של בינו לבינה. המים מלטפים אותה והיא נרגעת. מתמסרת. נכנסת פנימה עוד ועוד ונעצרת כשהמים נוגעים בה במקום שיכול להסעיר אותה מדי. כאילו אומרת לים "עד כאן". כל כך היתה רוצה פשוט להשליך את כל הבגדים ובמיוחד את המטפחת ולצלול ולשחות ולשחות ועוצרת. שוב עוצרת. כמו כל החיים. תמיד עם גבולות ותמיד עם המחשבות האלה שלה של מה בסדר ומה לא בסדר.

 

השמש מלטפת אותה וחם לה ונעים. היא לבד. בלי בעלה, בלי הילדים, בלי החברות שלה, בלי העבודה, בלי המשפחה שלה והיא גם לא רוצה אותם במחשבותיה. הם לא קיימים עכשיו. זה רק היא והיא לא קשורה עכשיו לאף אחד. חוקים אחרים, אמות מידה אחרות. היא בים. בעולם הים שלה. יוצאת מהמים ונשכבת על החול. עם הפנים לשמיים היא בעיניים עצומות. מנגינה שכוחה חוזרת למחשבותיה. היא לא זוכרת את המילים ולא זוכרת מי שר והיא שרה לעצמה בשקט. שולי שמלתה מורמים עד מעל הברכיים. רגליה שלא ראו אור שמש זה הרבה זמן, מתחממים לאורה והיא שלווה.

 

מסביבה אנשים חולפים. אחד רץ ואחת עם הכלב ושניים זה עם זה וההוא עם הילד והם לא נוגעים לה. מבחינתה זה היא, הים והשם. ואז הבחינה בו. שקוע בעולם משלו, גם הוא. לבוש במשהו שנראה כמו שארית חליפה. פריט לבוש, כנראה ג'קט מונח לו לידו, נעליים שחורות כאלה מבריקות, גם הן שם והוא יחף, שולי מכנסיים מופשלים, כפתורי חולצתו העליונים פתוחים, יושב ישיבה שנראית לא טבעית לו. הוא לא נראה שייך. וכמוה גם הוא מהופנט לגלים. כאילו ברח מאיפשהו והוא מנצל את המקום הזה כדי לקחת נשימה. פתאום הים פחות מעניין לה. בוהה בו. יש לו סיפור והיא מתה לדעת אותו.

 

ועם כל הסקרנות שלה ויצר החיות שלה, עם כל הילדותיות שבה, היא מתביישת מאד. לא ניגשת לדבר עם אף אחד וגם כשפונים אליה, מעדיפה שהסיוט הזה ייגמר כמה שיותר מהר. כמה שפחות תקשורת. והנה הוא, לידה, הצורך שלה לדעת מה איתו, מי הוא, מה הוא עושה בים ומאיפה הוא ברח, בוער לה. בוער ממש. בוער כמו שהיא בוערת מבפנים לפעמים ולא מוצאת מנוח. נכנסת שוב למים כדי להסיח את דעתה. המים מרגיעים אותה ממש אבל עדיין, בזוית העין היא בוחנת אותו. הוא מעניין אותה מאד.

 

חוזרת לשבת. ופתאום הוא לידה. מתיישב בסרבול במרחק בטוח. לא מדבר בכלל. מריח טוב ממש מאיזה בושם מגן עדן, רחש הבגדים שלו רועש באוזניה יותר מגלי הים, פניו נעימות לה, למרות שהיא לא מעזה להסתכל עליו. מנסה להשקיט את נשימותיה. אף אחד לא יושב כל כך קרוב אליה אף פעם. ומרגישה קרובה אליו מאד. כאילו יש ביניהם סיפור משותף. כאילו הוא חיפש את קירבתה שחסרה לו. ונעים לה מאד. משהו במה שנושב ממנו מרגיש לה טבעי ממש.

 

"אני לימור", שומעת את עצמה אומרת. הוא לא עונה. מסתובב לעברה ומתבונן בה. כאילו לא ציפה שתשמיע קול. מצפה לשמוע את שמו ושתיקתו מושכת את מבטה. הם מביטים זה בזו. היא מחייכת ממבוכה ומשהו במבטו מתרכך. כאילו חיוכה משמח אותו. "איך קוראים לך?" היא לא עומדת בפיתוי. הוא משפיל את מבטו. "אני מיקי". מחייך אליה. כאילו קשה לו לדבר. "לימור. כיף שאת פה". ממשיכים להתבונן יחד בים. הוא מתקרב אליה ושולח יד לעבר כף ידה. היא מתיישרת, מהססת ואז אוחזת בידו. צמרמורת. "אני יכול לבקש ממך משהו?" אומר לאחר זמן. מתבוננת בו. "אני רוצה שתכנסי שוב למים, כמו קודם. אני רוצה להסתכל עלייך. כשנכנסת קודם, הסתכלתי עלייך והרגשתי שאני מקבל מתנה גדולה".

 

קמה. מתיישרת בסרבול על החול. משתהה לשבריר שניה ואז פוסעת למים. היא יודעת שהוא עוקב במבטו אחריה והיא מרגישה שזה נותן לה כוחות והרבה שמחה. נעצרת ומקבלת רעיון. בהחלטה של רגע מסירה את המטפחת, משחררת את הגומיה ומפזרת את שיערה. כמו אשד מים מתפרץ הוא גולש סביב כתפיה. היא לא מתבוננת בו, אבל יודעת שהוא משתאה. לא ציפה לזה. מסירה גם את הסוודר ונשארת עם שמלתה הצמודה. נכנסת למים. פוסעת עוד ועוד ושמלתה מתרוממת. היא יודעת שהוא עוקב אחריה והיא מרגישה אמיצה. שוקעת לאיטה במים. צוללת ושערה מתרטב והיא שוחה ושוחה כמו שרצתה קודם ולא העזה.

 

אחרי שעה ארוכה מתגעגעת אליו, למיקי הזה. מסתובבת לכיוון החול. הוא באותה נקודה. צופה בה. מהופנט. קרבה אליו לאיטה. כל כולה נוטפת מים. שמלתה נצמדת לכל קימור בגופה ושערה מעטר את פניה. היא יודעת שהוא רואה הכל. היא רגועה ומאד שמחה פתאום. מתיישבת במקומה. "תודה. כשקמת קודם כדי להכנס למים היית מישהי אחרת. אהבתי גם אותה. את מדהימה ואין סיכוי שאת יודעת מה עשית לי עכשיו". מושיט יד ומחבק אותה אליו. היא מתרפקת בטבעיות כשהוא מלטף את שערה. "תודה לך. אני חושבת שהמתנה שאני קיבלתי גדולה יותר". 

0 תגובות
פרוייקט
09/07/2017 09:46
לימור

קבענו להפגש. אני בתקופה כזאת בעבודה שאני צריכה לפגוש כל מיני אנשים מכל מיני תחומים כדי לרכז פרוייקט חדש. אני מנסה לחשוב על אנשים מתחומים שונים משלי עד כמה שניתן, כדי שיהיה לי מעניין, כי אני אוהבת לפגוש אנשים חדשים וכי אני מאמינה ביצירת קשרים. קיבלתי את שם העסק שלך ממכר מרוחק כי ככה אני עושה את זה.יורה לכל הכיוונים. לקח לי זמן להבין מי מנהל את העסק שלך ולמי עלי לפנות. אליך. התקשרתי. קלטתי בנימת הקול שלך שאני משעשעת אותך. אני עושה את זה לעיתים קרובות. בעיקר כשאני מרגישה שהאדם מעבר לקו מתאים לי וזורם איתי. סיפרתי לך על הפרוייקט וכמו כולם הסתקרנת. אני לא תמיד רצה להפגש עם כל אחד אבל משהו בקול שלך סיקרן אותי. חיפשתי אותך בפייסבוק, חיפשתי אותך בגוגל ואפילו בווטסאפ ותמונה שלך לא מצאתי.

בבוקר של הפגישה שלנו הכל התחרב לי. רציתי לצאת מוקדם אבל קמתי הפוכה ולא הצלחתי לזוז. התלבשתי והתאפרתי קצת בחושך כי אחד הילדים נרדם במיטה שלי ולא רציתי להעיר אותו. כשכבר יצאתי מהבית, גיליתי כשכבר הייתי במרחק ששכחתי את משקפי השמש שלי בבית. תהיתי לאן היום הזה עוד יתדרדר לי והאם אני אמורה לחזור הביתה ולוותר עליו. הפגישה שלנו נקבעה לשעות הצהריים כך שעוד היה לי זמן קצת לחשוב ולעבוד במשרד.

יצאתי לפגישה. ידעתי שאני לוקחת זמן מראש כי מבחינתי לאיחור אין הזדמנות שניה. התבוננתי במראה כדי לוודא שאני במצב סביר ושהכל במקום. החצאית שלי חדשה ומיוחדת כזאת והתאמתי כיסוי ראש מעניין. אני יודעת שאני לא חרדית שגרתית ואני נראית קצת אחרת. טוב לי ככה. אין לי שום כוונות להראות אחרת ממה שאני. זה לא אומר שאני מקפידה פחות או שאני מסתירה משהו. אני ככה וזהו.

הגעתי לפגישה. שאלתי ואמרו לי איפה אתה יושב. הדלת שלך היתה פתוחה אז נקשתי קלות כדי לקבל את תשומת לבך. "היי", אמרתי. "קבענו לעכשיו, זה בסדר?". התגובה שלך. אני חושבת שהתגובה שלך עשתה את כל ההבדל. יכולת להגיד הרבה דברים. אבל אמרת "וואו". הרמת את מבטך ממה שהתעסקת בו, נשענת לאחור לאט לאט, ראיתי שלוקח לך כמה שניות להבין מי אני ואז כל מה שבחרת להגיד היה "וואו". צחקתי כי לא ידעתי איך להגיב אבל האמת היא שגם אני רציתי להגיד וואו כזה. אני נפגשת מלא. אני פוגשת גם אנשים שמה לעשות מושכים אותי ואני יודעת שאם להיות כנה עם עצמי אני רוצה אותם, אבל אני כל כך לא מושגת, עטופה בכל כך הרבה מחיצות שאין סיכוי שמישהו יעז להגיד משהו חוצה מגדרים. ואז ה"וואו" הזה שלך.

ידעתי שזה אבוד. ניסיתי עוד לדבר קצת על הנושא שלשמו נפגשנו אבל ראיתי שאתה אפילו לא מעמיד פנים שאתה מקשיב. שתקת אבל לרגע לא נפלתי בפח הזה. אחרי שאמרתי את כל מה שרציתי, נשענתי לאחור, שילבתי את ידיי וחיכיתי. ידעתי שזה הולך לבוא. "את יודעת, כשקבענו את הפגישה, ידעתי שאת חרדית. אני מכיר את הפרוייקט הזה ומזמן כבר רציתי לקחת בו חלק. חשבתי שתבואי, נדבר, נסגור פרטים ונמשיך להתכתב על כל השאר במיילים. אני לא יודע איך אני ממשיך את היום שלי עכשיו. אני מצטער אם הבכתי אותך, אבל ה'וואו' הזה שאמרתי קודם אולי לא שיקף עד הסוף את מה שאני מרגיש. את מאד שונה ממה שציפיתי לפגוש".

חייכתי. הסתכלתי עליך. ידעתי שכבר נפגשנו פעם כי אני לא שוכחת פרצופים. קלטתי שאתה לא זוכר אותי ושמחתי. לפני שחזרתי בתשובה, אי שם כשהייתי בת 24, היית חבר מאד טוב של מישהו שיצאתי איתו. ידעתי שזה אבוד בינינו כי הייתם מין חבורה מגובשת כזאת ולא היה מצב לכלום. אבל רק איתך יכולתי לדבר באמת, רק אתה הצחקת אותי עד דמעות ונמשכתי אליך כמו מטורפת. אני חושבת שזה מה שגרם לי בסוף להפרד מהחבר הזה. אבל כשנפרדתי ממנו נפרדתי גם ממך. עוד לא היה אז פייסבוק, גם לא אסמסים ובטח לא ווטסאפ. אפילו לא חיפשתי אותך מאז כי אני לא מזוכיסטית.

אני יודעת שסגרתי את הסיפור מאחוריי כי אפילו את השם שלך לא זיהיתי.והנה אני יושבת מולך בפגישה ואתה לא יודע אפילו מי אני. "אני לימור דגן, זוכר? הייתי פעם חברה של עדי גולדברג חבר שלך. אנחנו מכירים קצת". החוורת. ראיתי את כל מה שעובר לך בראש טס לך על הפנים. "לא הייתי אומרת כלום, באמת,אבל חשבתי שאולי אתה חושב שאתה מכיר אותי מאיפשהו ואני יודעת כמה זה יכול להציק". קלטתי שאתה מנסה להגיד משהו אז חיכיתי. זה לקחת כמה שניות ואז אמרת לי "את יודעת, אני רציתי להרוג אותו שהוא הכיר אותך לפני. הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי אז. כששמעתי שחזרת בתשובה הייתי מאושר עד הגג כי חשבתי שככה תצאי לי מהראש. זה לא קרה. לימור, זה לא קרה במשך איזה שנה וחצי. ותראי מה זה, מכל הדוסיות שיכלו לנחות לי במשרד, דווקא את?"

"תגיד, למה אמרת 'וואו'? חשבתי בהתחלה שזה כי זיהית אותי". התחלת לצחוק. "זה לא יאומן. עברו מאז איזה 15 שנה ויש לך את אותו אפקט עלי. אמרתי 'וואו' כי את מהממת לימור. אני לא סגור על בת כמה את ואני מניח שיש לך כמה וכמהילדים, אבל את מדהימה. את הדוסית הכי יפה שפגשתי והלוואי שלא היית באה". שתקתי. לא רציתי להגיד כלום ולא רציתי ללכת. ידעתי שבמשרד שלך לא אעז להגיד דבר  אבל ידעתי גם שזה לא נגמר.

עוד הרבה שנים אחר כך נזכרנו בפגישה המוזרה הזאת. אני ידעתי שזה משמים, אתה חשבת שזאת קארמה. שנינו ידענו שזה בלתי נמנע. באותו ערב קבענו להפגש בים, לשבת ולדבר. כשנישקת אותי הרגשתי את הים והידיים שלך היו הדבר הכי נכון לי בעולם. הייתי יכולה לחיות חיים שלמים בלעדיך. יכולת להמשיך בלעדיי. אבל השלמות הזאת של שנינו, המגע המושלם, הנשימות שלך שספגתי לתוכי, העיניים שלך, הקצב שלך שתאם בשלמות לשלי, השיחות שלנו היו כל מה שאי פעם רציתי. לא חלמתי לוותר עליך לעולם ואני יודעת שזה לא יכול היה להיות אחרת.

מאז אני מקפידה להגיע לפגישות בבגדים ישנים וללא איפור.

0 תגובות
דדה המשוגעת
09/07/2017 09:00
לימור
אהבה

נכנסתי עם אבא שלי ל"אבו יוסף" בעיר התחתית בחיפה. החומוס הקבוע שלנו. תמיד אחרי הים, אחרי קניות, כשאין כח לבשל, כשבא לי להתנחם. כל הצוות לא התחלף ב20 שנה האחרונות לפחות וכולם מכירים אותי מאז שאני ילדה. כל הילדות שלי התרוצצתי להם במטבח ואני מכירה את כל הילדים של העובדים. כולם מכירים אותי בשם וכולם יודעים בדיוק מה אני אוהבת ואיך. סאלח, המלצר, ישר קלט אותנו ובא לקראתנו. "מה עניינים הדס? מה שלומך אדון?" אמר ולקח אותנו לשולחן.

זה היה אחרי שחתמנו חוזה לקניית דירה בשבילי. אחרי שהם הבינו שאני לא מתחתנת בקרוב, ההורים שלי קלטו שאין טעם לממן כל מיני בעלי דירה והכי נכון להשאיר אותי קרוב אליהם. אז הם קנו לי דירה ברח' הגליל. זה מצד אחד שימח אותי ומצד שני עשה לי רע. כאילו ויתרתי על זוגיות.

עם הפרצוף הזה התיישבתי. הזמנו חומוס עם בשר והתחלנו לדבר. אני ואבא שלי. דיברנו על כל מיני עניינים טכניים ואז הבנתי שאני בהזיות. כי ראיתי אותך נכנס בדלת. מחוייך ומהמם כמו שאתה כשחשבתי עליך. לבוש בחולצת כפתורים וג'ינס שחור. אחריך נכנס איזה מישהו שאני לא מכירה. ישבנו ממש בצד ולא ראית אותי ישר ואז כן.

ניגשת אלינו ואני מנסה לגמור מהר את הביס. פאקן 6 שנים לא ראיתי אותך. מה הסיכוי שזה יקרה דווקא כשאני עם פה מלא בחומוס?! אבא שלי קלט אותך וקם. "דרור! מה שלומך?" חיבוק חזק שמאפשר לי להזכר איך נושמים ולך להציץ עלי מעבר לכתף שלו. "מה אתה עושה פה?". הסתכלת עלי ואמרת "התגרשתי לפני חודש וחזרתי לחיפה. פה אני הכי מרגיש בבית. דדה מה איתך? איך את יפה!". היחיד בעולם שקורא לי בשם הנוראי הזה שאתה המצאת.

היית האהבה של החיים שלי. הייתי בת 23 כשהכרנו ואתה בן 21. הכרנו בים. הייתי יורדת לשם מתי שאפשר כדי לצפות על הגולשים. איך אהבתי את זה . ואז יום אחד, עם הגלשן, באת והתחלת לדבר איתי. נהיינו זוג. 3 שנים. עד שכבר לא יכולתי עם הריבים האלה. כל הזמן אמרת שאני משגעת אותך, שאתה לא יכול עם השינויים הקיצוניים שלי במצבי הרוח, שאני לא שפויה. צעקתי מדי, צחקתי מדי, בכיתי מדי ואתה לא עמדת בזה. ונפרדנו.

לא היה לי אף קשר חוץ ממך. לא האמנתי שאני מסוגלת להיות בזוגיות, שמישהו אי פעם ירצה אותי. באמת האמנתי שאני משוגעת. הפסקתי לרדת לים והתחלתי לכתוב. נהייתי מטפלת בכתיבה אבל לא באמת האמנתי בעצמי. שמעתי שהתחתנת ועברת לזכרון ולא ידעתי יותר כלום. ואז נתקעת מולי במסעדה עם ה"דדה" שלך ונהייתי שוב בת 26.

אמרת שאתה חייב לחזור לזה שבאת איתו ושטוב לראות אותי. זה היה יכול להגמר בזה. אבל התקשרת בערב. רצית לראות אותי. אמרת שאני היחידה שאתה מכיר בחיפה. אמרתי לך שאני עדיין משוגעת ושכלום לא השתנה. תוך רבע שעה היית אצלי.

אני חושבת שזה סיפור נפלא. אני חושבת שאם לא החומוס לא היינו נפגשים שוב בחיים. אני שמחה שנפרדנו כי אני שמחה שהבנת שלפעמים שגעון זה דבר נפלא. אמרת שמאז שנפרדנו הכל היה מונוטוני מדי. שום דבר לא ריגש אותך. סיפרת שהתגרשת כי אשתך לא צעקה מעולם והבנת שזה כי היא לא אוהבת. אמרת שחזרת לחיפה כדי למצוא אותי. שרצית רק אותי. מי היה מאמין שבסוף תזדקן עם דדה המשוגעת.

0 תגובות
על האש
09/07/2017 08:58
לימור

יוצאים לחגוג. סוף סוף הגיע סיום הפרוייקט. ההצלחה שנרשמה היתה אדירה. שיתוף פעולה לא שיגרתי. זה בכלל לא התחום שלה, אבל פנו אליה לעזרה ומצאה את עצמה נלהבת. לאור ההצלחה, כל הנוגעים בדבר הרוויחו יפה מאד והיתה סיבה ממש טובה לחגוג. הוחלט על מסעדה בשרית מגניבה. בגלל שהיא היתה הכי דתיה שם, הוחלט שהיא תחליט על המיקום. הגיעו והתמקמו. היא מיד נכנסה למטבח. הטענה הרשמית היא שהיא צריכה לבדוק את הכשרות ואת אופן הבישול אבל בעצם מאז ומתמיד אהבה להכנס למטבחים של מסעדות. לראות שבאמת נקי, לראות את הצוות ובעיקר לראות את הטבחים בפעולה. לראות אותם קוצצים, מקפיצים ומערבבים היה משהו שמאז ומתמיד הסעיר אותה.

 

המטבח היה ענק וחדשני. מזמן לא ראתה עיצוב כזה. נכנסה עם הבטחון שלה וההליכה הזאת שלה והתקבלה בחיוך. הציצה לסירים, שאלה שאלות וכל הזמן בחנה את הצוות. כולם גברים, כולם ממש נאים וגבריים והיא לא באמת רצתה לצאת. שאלה מי השף הראשי והחמיאה לו. באמת היה נראה ששווה היה לבוא. חזרה לשולחן. הערב היה מקסים. האוכל היה מצוין. היא חולה על בשר. כולם שתו יין וכולם היו ממש שמחים. היתה אוירה ממש נעימה ומצחיקה והיא מאד נהנתה. מגיע המלצר שוב והיא עסוקה בשיחה. לפתע היא שומעת שפונים אליה בשמה הפרטי. המלצר לא אמור לדעת אותו. הוא פונה אליה ואומר לה שהשף הראשי קורא לה למטבח. לא זכרה שאמרה לו את שמה. קמה ופנתה למטבח. הוא עמד וחיכה לה. חייכה אליו והחמיאה לו על האוכל. חשבה שהוא מן הסתם רוצה לשמוע איך היה אחרי שהתעניינה בשלבי ההכנה. הוא חייך. "את לא מזהה אותי, נכון?". "מזהה? אני אמורה? לא. אני לא מכירה אותך". "אני גידי. גידי שהיה איתך בצבא".

 

היתה המומה. גידי. גידי שירת איתה באותו בסיס. הם היו החברים הכי טובים. תמיד ראתה בו ידיד ולמרות שידעה שהוא מאוהב בה היא לא הרגישה אליו אותו דבר. הם היו צוחקים המון ביחד. היה להם את אותו סוג הומור מטורף. שאגות הצחוק שלהם היו מטריפים את כולם, בעיקר בחדר האוכל ותמיד משכו אליהם אנשים, אבל הם לא נתנו לאף אחד להכנס ביניהם. הם היו שניהם וזהו. גידי. כל כך הרבה זמן לא חשבה עליו. מיד כשהשתחררה טסה לטיול שלה והקשר נותק. גידי. זה לא יכול להיות. "אתה ממש השתנית. אתה הורס. מה עשית לעצמך?". הוא מחייך. "ישירה תמיד היית. אחרי הצבא טסתי לצרפת עם המשפחה. למדתי שם בישול ונהייתי שף. חזרתי לארץ, התחתנתי ולפני שנה בערך התגרשתי. כנראה שזה משנה בנאדם. ואת, מה נהיה איתך? חזרת בתשובה?". "כן", אמרה. "חזרתי בתשובה, התחתנתי. אני נשואה עם ילדים". אומרת ולא מאמינה שזה הוא. לא היתה מזהה אותו בחיים. "איך זיהית אותי?". "הייתי מזהה אותך בכל מקום. שמרתי את התמונות שלך איתי עוד הרבה שנים אח"כ. לא השתנית בכלל, את יודעת? חוץ מהעיניים שלך. תמיד היה בהן אש אבל נראה לי שהאש הזאת נהייתה איכשהו יותר עמוקה עכשיו".

 

צחקה. תמיד אמר שיש לה אש בעיניים. האש הזאת סיבכה אותה כל כך הרבה פעמים ותמיד גידי היה זה שנתן לה את הכתף לבכות עליה אחרי שהתרסקה. הוא היה עדין כל כך והיא רצתה אותם כאלה מחוספסים וקשוחים. ושילמה על זה תמיד בהתרסקויות האלה. הביטה בו. הקול שלו נהיה אחר. עוד אז הוא היה מעשן ונראה שהוא עדיין. הידיים שלו נהיו גסות יותר וכנראה שהוא מתאמן. אבל זה גידי. עכשיו היא רואה שזה באמת הוא. והוא כל כך מתוק. חייכה אליו. "אז מה, את באה לראות את המשרד שלי?". קרץ לה. זו היתה הבדיחה הפרטית שלהם על כל אותם מפקדים צבאיים דוחים שהיו מפתים את המזכירות הצעירות לעניינים מגונים. גם היא חוותה כאלה הצעות מגונות ותמיד גידי היה מגיע בזמן ומציל אותה. כולם חשבו שיש ביניהם קשר רומנטי. צחקה וצחקה. ואז כשדעך צחוקה. הביטה בו. "כן, אני רוצה". סימסה למישהו שם בשולחן שישלח את התיק שלה עם המלצר ויתנצל בשמה שהיא לא חוזרת לשולחן.

 

הוא אחז בידה והביט בה. היא ראתה בעיניו את המבט ההוא שתמיד היה שם. הוא לא הפסיק לאהוב אותה ויותר מתמיד פתאום זה נראה לה כזה סקסי. אף אחד לא מסתכל עליה ככה. אף אחד. בבת אחת חזרה אליה התחושה הזאת שליוותה אותה במחיצתו תמיד. חשה אהובה, מוחמאת, מוגנת. והיד הזאת שלו עם האחיזה החזקה הזאת עשתה לה דברים בגוף. הוא הוביל והיא אחריו. עלו במדרגות ונכנסו למסדרון. היו חייבים להצמד זה לזו. תמיד נרתעה ממגע של גברים זרים ועכשיו לא נרתעה מכלום. זה גידי שלה. אין ממה לפחד. נכנסו למשרד שלו. משרד מעוצב ויפיפה. הוא עיצב אותו בעצמו, כך אמר לה. "רוצה יין?". "לא. לא עוד יין". חייכה אליו. "שתיתי הרבה יותר מדי, נראה לי. אני בכלל לא מבינה מה אני עושה פה". "נראה לי שאני מבין בשביל שנינו. לא יודע מה איתך, נראה לי שאני בעניין של חיסול חשבונות". גם זו היתה בדיחה פרטית של שניהם. ובגלל היין כנראה, היא צחקה ממש. הוא כזה חמוד.

 

התקרב אליה. "אני חייב לראות את השיער שלך. בעיקר אני חייב להריח אותו. שנתיים שלמות הריח הזה היה קם איתי בבוקר והולך איתי לישון. הרגת אותי. את מוכנה בבקשה להוריד את המטפחת הזאת? בשבילי?". בתנועה אחת הורידה את הכיסוי ופרעה את השיער. השיער שלה ארוך ומטופח ובעצם הוא הדבר היחיד שמזכיר לה את הנשיות שלה בתוך כל העטיפות והשכבות והצדיקות. "וואו. את פשוט משגעת". קרב אליה והחל לשחק בשערה. אף אחד לא נגע בשיער שלה ולא ראה את השיער שלה לפחות 15 שנה. היא עקבה במבטה אחרי תנועותיו וחשה שהיא לא יכולה לשלוט בעצמה. אחזה במותניו וקרבה אותו אליה.

 

כמו הצתה, כמו פיצוץ, החלו לגעת ולגעת ולמשש. עטף אותה בחיבוק שלו ונישק אותה כמו שאף אחד לא נישק אותה מעולם. נשיקה של צלילה לעומק. התמסרה אליו לגמרי ונתנה לו את עצמה לחלוטין. כל כך רצתה את זה ובעיקר היתה זקוקה לתחושה הזאת של נחשקת, של סקסית, של מושא הערצה. ליטף לה את השיער שוב ושוב ואת פניה. היא, רק רצתה לחוש את העור שלו. החלה לקלף ממנו את הבגדים שלו. בגדי העבודה שדבק בהם ריח של בשר ושל זיעה ושל בושם גברי משובח ושלו. סקסי בטירוף. היין, יחד עם הרעב שלה, יחד עם האש הזאת שלה שמעולם לא הצליחה לרסן פעלו פעולה משותפת. היא רצתה אותו מאד. הוא חייך לתוך שפתיה. "את משהו", הוא מילמל.

 

צנחו על השטיח הפרוותי שכיסה את הרצפה. הרגישה אותו נלחץ אליה ורצתה אותו בתוכה מאד. הגידי הזה שלה כבר גירה אותה כל כך וכל הסיטואציה הזאת כבר הטריפה לה את כל החושים. הוא לא מיהר ונישק אותה בכל גופה. מצץ בשקיקה את כל איבריה והיא מצאה עצמה משמיעה קולות שמזמן לא השמיעה. העינוי המתוק הזה שלו היה מהמם והיא הגיבה לו שוב ושוב. כשהשתלבו זה בזו לבסוף, זו היתה שלמות שאין לה סוף. כמו חיבור שנברא עוד מזמן והתגשם בזמן ובמקום המדוייקים ביותר. לאחר כל  התזוזות וההשתוללות הזאת של שניהם, קרסו לבסוף זה על זו.

 

מתנשמים עדיין ודבוקים, התלטפו. לא יכלו להפסיק לגעת זו בזה. "את לא נעלמת לי יותר. אני לא אוכל לחיות בלעדייך". הביטה בו והוא מלטף את פניה. "אני יודעת. אני לא נעלמת. אתה גידי שלי".

0 תגובות
הפתעה
01/05/2017 08:56
לימור
אהבה, בגידה, רומן, רומנטיקה

אני ידעתי שככה זה יהיה. ידעתי שהחברות הלא ברורה בינינו תוביל לאן שהיא תוביל ובסוף מישהו יהיה ממש עצוב. אני ידעתי אבל לא ידעתי שאני יודעת. כשהדברים קרו הכל היה ממש מפתיע. וכל פעם שמשהו קרה הייתי שוב ושוב מופתעת. כל מה שרציתי היה לדבר. שנים של שתיקה, של לסבול בשקט, של אי-לגיטימציה של רגשות, וכבר לא יכולתי יותר. כשהתחלנו לדבר זה היה נראה רגיל כזה. לא נתתי לעצמי לחשוב או לנסות להרגיש. נתתי לך לדבר והקשבתי לך. כי ככה אני רגילה. כי זה מה שאני עושה כל היום. ואז קרה משהו ממש מוזר. שאלת אותי והתעניינת וכל הזמן חיפשת את התשובות שלי. דיברנו המון. זה התחיל כי היה לנו זמן משותף בנסיעות הבוקר והמשיך לתוך היום. הכל קרה כאילו מעצמו. פשוט גרנו אחד ליד השניה ונסענו ביחד לאותו מקום בערך. ואפילו שאתה נשוי ויש לך ילדים ואני נשואה ויש לי ילדים, זה הרגיש כאילו זה רק שנינו. ואין אף אחד מעבר.

לא הכרתי אותך עד שלא שמתי לב שאני רואה אותך מדי בוקר. לא ידעתי שאתה גר לידי. אני כל כך עסוקה וכל כך מרוכזת במטלות המיידיות שלא הייתי יודעת שאתה גר לידי גם בעוד מאה שנה. היום אני מרגישה את הנוכחות שלך גם כשאני במטבח ואתה, איפה אתה?

כשהצעת לי ללכת לים באיזה ערב כדי שיהיה לנו יותר זמן, חשבתי שזה רעיון מקסים. אני כל כך אוהבת את הים. בעיקר בלילה. הלכנו ברגל מהבית למרות שזה לא כזה קרוב ובסוף הגענו. כל הדרך לשם דיברנו ודיברנו וכשהגענו לים כבר לא נשארו לנו מילים.

אחזנו ידיים ובשקט של הים והרעש של הגלים והנעימות של הנוכחות אחד עם השני, פשוט נשמנו יחד. ואז אמרת לי שאתה מרגיש שאני הולכת ונהיית משמעותית בחיים שלך. שאתה מפחד מהרגשות של עצמך. שאתה בכלל לא יודע אם אני מרגישה את זה אבל אתה לא נושם בלי לדעת שאני שם. זה הפתיע אותי. הרגשתי תחושות וידעתי שאני צריכה אותך כי כשלא תקשרנו הרגשתי חור שחור בבטן. אבל אני ומילים לא חברות ולא ידעתי להגדיר לעצמי את זה. ואז אמרת את זה וידעתי שאתה צודק. שזה לא סתם.

נישקת אותי. זה היה מאד מפתיע. לא חשבתי שזה יגיע לזה למרות שזה היה באמת מה שרציתי. המגע שלך היה נכון אפילו יותר מהמילים. רציתי שתמשיך וידעתי שכמו עם המילים שלך, גם פה תהיה הכי מדויק לי בעולם. לא ראיתי את זה בא והתחלתי לבכות. חייכת אלי. אמרת לי שזה כל כך יפה בעינייך איך במקום מילים אני אומרת דמעות.

ואז אמרת לי שהחלטת לעבור דירה. שזה מתבשל אצלך כבר הרבה זמן. שהבנת שהנוכחות שלי בחיים שלך היא מדי משמעותית ומאד לא אפשרית. ידעתי בדיוק על מה אתה מדבר. זה כל מה שבינינו וזה כל כך כל מה שמסביב.  יכולתי. גם אתה יכולת. אבל פתאום אמרת את זה והבנתי.

אני חושבת שההפתעה הגדולה של החיים שלי היא כמה מהר התרגלתי שוב לעצב שלי. כמה מהר הנוכחות המוכרת שלו תפסה אצלי מקום. כבר 8 שנים והתחושה הזאת של הכלום, של החדלון, של החוסר תכלית של הכל שתוקפת אותי מיד בבוקר, לא מפסיקה להפתיע אותי.

2 תגובות
משהו לא טוב
25/04/2017 09:04
לימור
אהבה, בגידה, וויסקי

כבר רבע לחמש ואתה לא מתקשר.

נפגשנו לפני שנתיים. זה היה יום כזה שרציתי שיקרה משהו לא טוב. נפגשתי עם חברה לקפה וניסיתי לריב איתה, כל הזמן בדקתי שאף אחד מהילדים לא נעלם כי היה ברור לי שהולך לקרות אסון ובעלי לא הפתיע. אדיש ומרחף.

כשהגיע הערב לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. אמרתי לבעלי שאני הולכת לשאוף אוויר והוא הבין את הקוד. יצאתי לעשות סיבוב ולעשן. מצאתי את עצמי בבר הזה שפעם הייתי הולכת אליו. היו שנים שהיה לי ברור שמה שלא יקרה, לפחות פעם בשבוע אני אכנס לבר ואשתה בירה. ואז, קצת אחרי החתונה, שמתי לב שעברו כבר 7 שנים, שאני אמא לשלושה ילדים ושלא שתיתי בירה כבר המון זמן.

הלהקה המתחלפת ניסתה לשמח את כולם וחשבתי לי שהמאמץ המושקע גדול מדי. כולם ממילא החליטו שהם שמחים, אז בשביל מה כל הרעש. הבנתי שאני צריכה להזמין לי משהו לשתות והחלטתי שבירה לא תביא לי את המשהו הלא טוב הזה שאני צריכה. הזמנתי וויסקי. הסתכלתי מסביב. אף אחד לא הכיר אותי ולא זיהיתי שום פרצוף מוכר. דווקא הייתי שמחה לפגוש מישהו, לדבר איתו, להטיח בו את חוסר השקט שלי ולהאשים אותו בחוסר הבנה. אבל כלום.

ברמנים הם אנשים מבוגרים ומנוסים בחיים, רק בסיפורים. בחיים האמיתיים הם בני 18 לפני צבא עם צורך חזק להרגיש בחבר'ה וממילא עם כל הרעש הזה אין שום סיכוי לשום תקשורת. הצטערתי שמן הסתם במקום כזה, לשים אוזניות עם המוסיקה שלי ולהעלם לתוך עצמי לא ממש שייך. אז לא עשיתי את זה. התיישבתי על כסא גבוה והתחלתי להרגע. לפחות הוויסקי היה מסוג טוב והכוס התאימה לי בול. לא סובלת שהכוס לא מתאימה למשקה. בעלי יכול לשתות ברנדי בכוס חד פעמית. זה משגע אותי.

מסביבי על כסאות הבר היו כל מיני חבורות אנשים. זה התחלק. נשים שבאו בקבוצה ישבו סביב השולחנות וזוגות וגברים בחבורות ישבו על הבר. ידעתי שמן הסתם אני מושכת תשומת לב אבל ידעתי גם שאני מספיק נשואה ואמא בשביל לא להחריד את המקום משלוותו. טבעת נישואין זהובה מעטרת את אצבעי. אין ממש אפשרות לטעות פה. אף אחד לא מעשן פה. זה ההבדל. פעם כשהיינו יוצאים, יכולנו לברוח לתוך טבעות עשן. זה הציל הרבה מצבים מביכים. עכשיו, הבנתי, אני לא באמת יודעת איך עושים את זה. אני רוצה את הוויסקי שלי יחד עם הסיגריה ובחוץ גם קר. אני אמורה להשאיר את התיק? מה פתאום. אני אמורה לצאת עם התיק ועם הוויסקי? זה לא נראה מוזר?

ואז ראיתי אותך. בתנועות חלקות כאחד שרגיל בזה, לקחת את הכוס שלך ויצאת החוצה עם סיגריה שלופה. חיכיתי קצת ויצאתי אחריך. נעמדתי במרחק בטוח, נשענת על הגדר ומביטה מסביב. בכלל לא ראית אותי. הרשיתי לעצמי להסתכל עליך מהצד. נראית מבוגר ממני. לא מאד אטרקטיבי. אבל אני הרי רציתי משהו לא טוב. ונראית מספיק כזה. כשסיימתי את הסיגריה ורציתי להכנס בחזרה, פתאום הרמת את הראש מהטלפון שלך והסתכלת עלי. לא שמתי לב שיש לך עיניים מהפנטות. חייכתי קצת ושאלת "זה לא קצת מהיר לסיגריה שלמה?" צחקתי. אני באמת מעשנת נורא מהר. רציתי להגיד שגם בעלי מעיר לי על זה אבל רק הסתכלתי עליך. סקרנית לראות מה יקרה. "מישהי עם שפתיים כאלה לא צריכה לעשן. את צריכה יותר להתנשק". צחקתי. הרגשתי שהמשהו הזה עומד לקרות. התקרבתי אליך ונישקתי אותך על הפה. נסוגת. "את נשואה, אחותי. נכון?".

מפגר. אתה אמור להיות המשהו לא טוב שלי. "תנשק אותי כבר. אתה רוצה שאני אעשן עוד סיגריה ואמות מוקדם בגללך?". צחקת. לקחת לי את הכוס מהיד והנחת על השולחן."לא פה". נתת לי יד ומשכת אותי אחריך". הגענו לחצר ריקה בין בניינים. תפסת לי את הראש בידיים ונישקת אותי כמו שמזמן לא נישקו אותי. נצמדתי אליך ונישקתי אותך בחזרה. אחזתי אותך בחזרה ולא רציתי שתפסיק. אחרי מלא זמן עצרת והסתכלת עלי. "אני לא מתעסק עם נשואות, נשמה. למרות שאני חייב להגיד שאת הורסת את הבריאות". "אני לא מתעסקת עם אנשים זרים", אמרתי. "למרות שאתה מרגיש לי מאד נכון. תקשיב, כשתרצה לעזור למלחמה בסרטן, תתקשר אלי. אני אוותר לך הפעם". נתתי לך את כרטיס הביקור שלי שהולך איתי לכל מקום.

מאז כבר שנתיים אתה לא יוצא לי מהראש. שנתיים שאני רוצה שתתקשר. שנתיים שאני מגיעה לבר הזה כמעט כל שבוע כדי למצוא אותך ואתה אף פעם לא שם. שנתיים שאני מרגישה בכל הגוף שלי שאם לא יקרה משהו לא טוב אני אתפוצץ.

כבר רבע לחמש ואתה לא מתקשר. 
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »