עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (8)
בגידה  (5)
וויסקי  (2)
אכזבה  (1)
גבולות  (1)
גורל  (1)
כאב  (1)
פרידה  (1)
רומן  (1)
רומנטיקה  (1)
ארכיון
לא בלעדיך
23/10/2017 09:16
לימור

"הוא לא אמר לי לבוא", היא אמרה והתיישבה מולי. ישבתי אז בבית הקפה שלנו, שתיתי את ההפוך הפושר שתמיד הזמנתי וניסיתי לקרוא את הספר שלי.

"איך ידעת שאהיה פה?". "עקבתי אחרייך", היא אמרה. "אני עוקבת אחרייך כבר זמן מה. אני מנסה לראות אם טוב לך, אם את שמחה, אם המשכת. ואני לא רואה שום דבר חוץ מצער. למה זרקת אותו ככה אם שניכם סובלים?".

הסתכלתי עליה. אחותך. ידעתי שאתם קרובים. ידעתי שהיא אוהבת אותך מאד ודואגת לך הרבה יותר ממה שהיתה צריכה. ידעתי שהיא צודקת ורציתי להרביץ לה. רע לי. רע לי יותר ממה שהיה לי אי פעם רע. מאז שנפרדנו אני לא חיה ולא רוצה לחיות. חוץ מלמות אני לא רוצה כלום.

הקשר שלנו התחיל כבדיחה. הכי לא קשור בעולם. חיצונית זה היה מצחיק וגם מבחינת האישיות שלנו היינו פשוט הפכים. אבל אולי בגלל זה נמשכנו. אני עם כל הגובה שלי ואתה עם כל העומק שלך. הכי אהבנו והכי זרמנו והכי היינו אחד. וזה הפחיד אותי. זה הפחיד אותי כי פחדתי שזה לא אמיתי ושיום אחד תתעורר ותגיד לי ללכת. אז הלכתי קודם. פשוט אמרתי לך שאני הולכת והלכתי. וזהו.

לא יכולתי להסתכל לך בעיניים אז. אבל היה לי ברור שאני רק מקילה עליך. שזה מה שאתה צריך. קצת שקט ממני. שאולי אחסר לך קצת אבל לפחות יתפנה לך מקום להכיר מישהי שיותר מתאימה לך.

"הוא לא מפסיק לבכות, שתדעי. הוא מאשים את עצמו ולא יודע מה לעשות. הוא אוהב אותך מאד. אני מפחדת עליו". "זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני. אני לא מאמינה לך". "אני לא משקרת לך. בואי ותראי בעצמך. הוא בבית. השעה שלוש והוא לא יצא מהמיטה מהבוקר".

לא הבנתי את זה. זה לא הסתדר לי עם כלום. איך זה יכול להיות?? בכל זאת התקשרתי. ענית ישר. "אתה רוצה אותי?" שאלתי ישר. "ברור, מפגרת. בואי כבר".

כשהגעתי, הבנתי הכל. הלכתי אחריך למיטה ונכנסתי אחריך. התכרבלתי בתוכך ודחפתי את הידיים תחתיך כדי שתחמם אותן. הרגשתי את העצב שלך דבק בי. "את מתכוונת להשאר? כי אם לא, פשוט תלכי". "אני נשארת. אני אוהבת אותך. אני לא רוצה להיות בלעדיך". חיבקת אותי את החיבוק החזק שלך. עצמתי עיניים ושמחתי מאד שיש לך כזאת אחות.

0 תגובות
הבחור
04/09/2017 14:50
לימור

כבר כמעט שנה שהוא נוסע איתי. בוקר בוקר. זה התחיל בזה שסידרתי לו לעבוד אצלנו ובגלל שהוא גר ברחוב שלי זה רק התבקש שניסע ביחד. פעם ברכב שלי ופעם ברכב שלו. בחור מתוק מתוק בן 20. בן של חברה טובה. הוא כבר לא בישיבה ולא התחתן ולא עשה שום דבר עם עצמו וזה הגיע לו ממש בזמן. ממש ממש לפי מה שהוא אומר לי מדי פעם.

 

כמעט שנה שאנחנו נמצאים כל יום שעה באותו חלל של הרכב, פעם הוא מדבר לעורף שלי ופעם אני מדברת לעורף שלו. לעורף הצעיר החינני שלו. אף פעם לא יושבים אחד ליד השני. זה לא ראוי. מדברים על כל מיני דברים. כבר התרגלנו לדבר, התרגלנו לאנרגיות אחד של השני ונוצרה קירבה.  מבחינתי אני יכולה להיות אמא שלו. ואמא שלו מאד שמחה שאנחנו בקשר וככה אני יכולה לדאוג שהוא בסדר, כי איתם הוא כבר לא מדבר. אז אני כן דואגת לגבול מסוים. שומרת חלק לעצמי. והוא מספר לי הכל.

 

מדבר איתי על המחשבות שלו, על הבכי שהוא בוכה לפעמים כשהוא צריך, על זה שהוא לא רוצה להתחתן, וגם על זה שהוא שומר על עצמו. שאין לו ענין עם בנות. הוא רוצה כל מיני דברים ואני יודעת שאין לו מנוחה אבל לא אומרת לו את זה. הוא מקשיב לכל דבר שאני אומרת וכל עצה שאני נותנת לו הוא מיישם. אני מקשיבה, נהנית ממנו מאד כי הוא כזה בוגר ורגיש ולפעמים שוכחת שהוא כזה צעיר ואני כזאת לא. הוא כזה תמים ואני לא.

 

ולפעמים הוא זורק כל מיני הערות כאלה שהן מחמאה אדירה בשבילי והוא בכלל לא שם לב. איך אני צעירה כזאת עם ראש טוב ולא נראית בכלל בגילי וכל מיני כאלה. בשבילו זה פשוט נשלף ובשבילי זה עולם ומלואו. מים צוננים על נפש שעברה ועברה ועברה. ומשהו השתנה. לפני כמה זמן דיברנו ועמדנו אחד מול השני. ראיתי שהוא מסתכל לי בעיניים ומסמיק. ראיתי בזוית העין שהוא מתבונן בי, ככה מלמעלה למטה. והמבט שלו חודר והוא שילוב של נער ושל גבר ומה לי ולזה. אני נשואה, אמא לילדים, והוא לא יודע מה זה לגעת באשה בכלל.

 

SMS. "אני צריך לדבר איתך דחוף. יש מצב שאת יוצאת מהבית וניפגש?" הראש שלי מסתחרר. מה עובר עליו? כמעט מתקשרת לאמא שלו. לא יודעת מה לחשוב. אני באמצע ארוחת ערב עם הילדים והם לא נותנים לי לחשוב ואני מתחילה לאבד את הכיוון. מטגנת להם את החביתות יותר מדי ולא זוכרת מה כל אחד אוהב בלחם שלו. שולחת לו תשובה "הכל בסדר? זה יקרה רק יותר מאוחר. אתה בסדר? דיברת עם אמא?". שולח לי "J הכל בסדר. אני צריך לדבר איתך. מתי תתפני?". לא נרגעת בכלל. קבענו לדבר יותר מאוחר כשהילדים ילכו לישון. מתחילה לשבור את הראש מה להגיד לבעלי.

 

איכשהו הכל קרה והילדים נרדמו. בעלי מגיע, ואני אומרת לו שאני יוצאת להתעמלות ובורחת. נפגשים באיזה מקום צדדי לא רחוק מהבית. אף אחד לא מגיע לשם ואין מי שיראה. "אני לא יכול יותר" הוא אומר לי ומתנשם. בקושי רואה את הבעת פניו בחושך הזה. המנורה מאירה רק את הפנים שלי. "את כל כך יפה והקול שלך עושה לי דברים ואני לא חושב על שום דבר אחר. אני יודע שאת מרגישה משהו כי אני כל הזמן מגמגם כשאני איתך ואני לא יודע מה לעשות. אני רק לא יכול להיות עם זה יותר ואין אף אחד שאני יכול לדבר איתו. ואני משתגע. משתגע". מתבוננת בו ביצור המתוק הזה ומרגישה שאני מאבדת את זה. לא מסוגלת לדבר ולא מסוגלת לחשוב. "תגידי משהו" הוא אומר ולא מסתכל עלי.

 

"אתה לא נורמלי". "אני כן. זה לא נורמלי לחיות ככה בלי לגעת בך אפילו קצת" הוא אומר ומתקרב אלי. ואני לא זזה. אני מסתכלת עליו ומתה מפחד. עוצמת עיניים כי הוא קרוב מדי מדי ומרגישה את השפתיים שלו עלי. נעימות ורכות. זאת הנשיקה הראשונה שלו, שומעת קול בתוך הראש שלי צועק חזק חזק ואני כבר לא חושבת על כלום יותר. אני מנשקת אותו בחזרה וזה נעים נעים. איך הוא יודע לנשק ככה? הידיים שלו מחבקות אותי במתניים ואני שמה לב שהידיים שלי עליו. הריח שלו עושה לי דברים ואני נצמדת אליו. והוא נצמד אלי. ואז הוא מרחיק אותי ומסתכל עלי עם העיניים האלה שלו. "אני אוהב אותך, את יודעת?". "ששש", אני לוחשת לו. "אל תגיד כלום". אני יודעת שאני צריכה לברוח ואני לא רוצה את זה בכלל.

 

מתחילה לחשוב על בעלי ועל אמא שלו ועל כל העולם בערך והוא אומר לי "עכשיו זאת את שחושבת יותר מדי". ומנשק אותי שוב. "את כזאת מדהימה" הוא לוחש לי. והחיבוק שלו נהיה יותר חזק והנשיקה יותר תובענית והמגע שלו ממש לופת אותי. ההתנשמויות של שנינו מאד קולניות ואני יודעת מה אני רוצה ולא רוצה לחשוב על זה. זה לא יכול לקרות. הוא בתול לגמרי. זה אסור וזה מוגזם. זה כבר מוגזם.

 

מרפה ומתרחקת שני צעדים אחורה. לא יכולה לשאת את זה יותר. "תקשיב, זה לא יכול לקרות. זה הכי לא בסדר בעולם. אני לא רוצה לפגוע בך ואין לי גם שום סיבה. בכל מצב אחר לא הייתי חושבת דקה. אתה מדהים וזה נעים לי כל כך אבל זה לא בסדר. זה לא בסדר. אנחנו נישאר עם החוויה הזאת כי זה כל מה שאי פעם יהיה בינינו". הוא מסתכל בי ומחייך. "את יודעת, כשחשבתי על כל זה, הייתי בטוח שתכעסי, או תצחקי עלי. לא חלמתי שתתני לי לגעת בך ולנשק אותך. את נתת לי יותר ממה שאי פעם תדעי וזה מספיק לי. עשית לי מתוק מתוק בלב". הוא מלטף לי את הלחי ומנשק אותי. נשיקה תמה ועדינה. אני עוצמת עיניים נפעמת ממנו. הוא אוחז בידיי ומצמיד אותן לחזהו. וזה כל מה שאי פעם יהיה.

2 תגובות
המשך אינדיאנית
27/08/2017 13:22
לימור

"אני רוצה לספר לך משהו", אמר לה כששכבו זה לצד זו. "את יודעת, לפני הרבה שנים הייתי בתערוכת ציורים. עוד הרבה לפני שהתגרשתי. מכל מה שראיתי שם, היה ציור אחד שתפס אותי במיוחד. זה היה ציור של אשה עירומה. אני לא חובב אמנות אבל לא יכולתי ללכת בלי הציור הזה. קניתי אותו על המקום. אחרי שנים, התגרשתי, וחיפשתי דירה. כשבאתי לראות את הדירה הזאת, ראיתי את הציורים תלויים על הקיר. ידעת ששילה עשתה העתק מכל ציור שציירה? גם הציור הזה היה תלוי פה. הציור שלי. ואז שילה סיפרה על בחורה דתיה בשם לימור שהסכימה שהיא תצייר אותה בעירום. כשראיתי אותך ושמעתי את שמך, ידעתי שזו את. זו את, נכון? זה הגוף שלך הזה. שהטריף אותי כבר אז, כשקניתי את הציור". הביטה בו. זה לא נורמלי, אבל זה היה צריך להיות. פתאום הבינה. זה היה חייב לקרות. ופתאום הכל הסתדר לה.

0 תגובות
אינדיאנית
27/08/2017 13:16
לימור

נכנסה למסיבה באיחור קל. כולם כבר היו שם. כל שנה אותם חבר'ה, רובם זוגות נשואים. הכי כיף במסיבות של גילי ולירון. לירון חברה שלה מהתיכון. כשהיו בתיכון היו צמד, לירון ולימור, והמסיבות שלהן היו הכי מוצלחות תמיד. ואז היא, לימור חזרה בתשובה ולירון התחתנה עם גילי שהכירה בדרום אמריקה והם התחילו לעשות מסיבות משל עצמם. שנים לירון ניסתה לשכנע את לימור לבוא למסיבות. "תבואי איך שאת, מה אכפת לך. גם ככה כולם מוזרים אצלי, אז לך יש כיסוי ראש, אז מה?". ושנים לימור לא רצתה לשמוע. ואז הרגישה שהיא נחנקת. שעם כל זה שטוב לה עם המסגרת שבחרה לה, היא צריכה אויר. אויר של לירון, שהיא כ"כ אוהבת. ואז החליטה שהיא תבוא פעם בשנה למסיבה אחת. פעם בשנה לירון וגילי עשו מסיבת תחפושות. זה תמיד היה ביום ההולדת של לירון שיצא תמיד קרוב מספיק לפורים. מסיבת תחפושות התאימה ללימור בדיוק. כך יכלה להסתתר, ולרקוד איך שבא לה.

 

עם השנים למדה להכיר את האנשים. חלקם היו חברים מהתיכון וחלקם חברים שגילי ולירון אספו במהלך השנים. כולם בגילה, פחות או יותר וכולם חמודים ועם כולם הרגישה בנוח. המוסיקה היתה מוסיקה שלירון והיא תמיד אהבו, גילי תיקלט והבית שלהם היה גדול מספיק בשביל להכיל את כל הקהל ברווח. אז פעם בשנה יצאה מהבית לבושה רגיל לגמרי, אמרה לבעלה שהיא נוסעת למסיבת נשים וכך נסעה להרצליה, לבית של לירון וגילי. בד"כ הגיעה מוקדם כדי לעזור לסדר והיום לא הצליחה לצאת, בגלל הילדים. נכנסה, החליפה בגדים בזריזות וניגשה ישר לבר. כדי לצאת מעצמה ולהכנס לאוירה היתה צריכה משהו חזק ומהיר. בחרה להקפיץ טקילה. המשקה האהוב עליה. הפעם בחרה להתחפש לאינדיאנית. קלעה שתי צמות, סרט ונוצה, וסריג גדול חום שהגיע כמעט עד לברכיים. זה הספיק.

 

אחרי ששתתה הרגישה הרבה יותר טוב. הסתובבה בין כולם, אמרה שלום, ואז כשהרגישה את האלכוהול בדם, התחילה לרקוד.תוך שניה לירון הצטרפה אליה ורקדו שתיהן. כשהתעייפה התיישבה בצד. התבוננה בכולם ואז ראתה אותו. שונה. אותו היא לא מכירה בכלל. מחופש לקאובוי וזה כ"כ מתאים לו. מעולם מעולם לא הסתכלה על אף אחד שם בצורה כזאת וגם רובם היו ממילא נשואים. אבל הוא שידר לה משהו אחר. היא ידעה בחושיה שהוא לא נשוי בוודאות. הוא היה בקצה השני של החדר ואז ראתה שלירון ניגשה אליו. עשה רושם שהם מכירים היטב ומיודדים. גבוה, בנוי טוב טוב ופניו ממש נאות, אם הצליחה להבחין טוב. ומשהו שם שידר לה עוד משהו. המממ... לא יכלה להסיר ממנו את העיניים.

 

אחרי כמה זמן הוא נעלם לה והיא חזרה לרקוד. בעצם המטרה שלשמה באה היתה לרקוד ולהתפרק. זו היתה המסיבה השנתית שלה והיה לה חשוב למצות כל רגע. כשהלכה לשירותים נתקלה בו. עמד וחיכה. "הי", חייכה אליו. "הי", חייך אליה. לא רצתה ממש לדבר איתו אבל הוא המשיך "אחלה נוצה יש לך". חייכה. "איך קוראים לך?" "אה, אני אבן חלקה, ככה קוראים לי בשבט". הביט בה לא מבין ואז צחק. "ואיך קוראים לך?". "אני ג'ון". צחקו. "מה אינדיאנית כמוך עושה פה?". "ברחתי מהשבט, אבל תגלה לאף אחד". צחק. "ואתה?". "אני השריף. באתי לעשות פה סדר". חייכה אליו. ואז מישהי יצאה מהשירותים והוא עשה לה סימן שהיא יכולה להכנס. "זה בסדר, אני אלך לשירותים השניים". הצטערה מאד. הקול שלו נעם לה מאד והנוכחות שלו לידה עשתה לה דברים בגוף. הרגישה זרמים בכל מיני מקומות ולא הפסיקה לחייך גם כשהלך.

 

תפסה את לירון. "מי זה??". "אה, זה ניר. זוכרת שסיפרתי לך על הבחור הנחמד שעבר לגור ביחידה של קופרמן, ברחוב ארן? במקום שילה הציירת? אז זה הוא. כבר כמעט שנה הוא גר שם. הוא וגילי נהיו ממש חברים טובים. חמוד, נכון? אגב, הוא שאל עלייך גם. קיצרתי לו ואמרתי שאת נשואה. הוא ממש הטעם שלך, לא? קטעים". אז, זה הדייר החדש. את הדירה של שילה הכירה היטב. זו היתה דירה ענקית, דירת גג ושילה שהיתה ציירת מוכשרת גרה שם לבדה. פעמיים היתה שם. זה היה כששילה החליטה שהיא חייבת לצייר אותה. "פנים כמו שלך לא ראיתי מזמן, אמרה לה". והיא הסכימה. בלי להבין איך, מצאה עצמה ללא בגדים בכלל וכך שילה ציירה אותה. יצאה יצירה מדהימה. את הפנים הצליחה לטשטש כך שלא הכירו בכלל שזו היא ובתערוכה שעשתה אז, הציור שלה, של לימור, היה הראשון שנמכר. שילה. ואז לירון סיפרה לה ששילה חזרה לארה"ב וזהו. זכרה שסיפרה לה על הבחור הגרוש אבל לא ככה היא דמיינה אותו. אז הוא גר עכשיו בדירה ההיא. מעניין מאד.

 

ואז משום מקום הוא צץ לידה. הפעם אף אחד מהם לא חייך. "תשמע, בעצם קוראים לי לימור". "אני יודע. את נשואה ואת לא מהאזור. לירון סיפרה לי. אני ניר". "אני יודעת". הביטו זה בזו והחשמל שעבר ביניהם כמעט ושרף אותה. "את רוקדת מאד יפה. כמעט לא יכולתי להפסיק להסתכל עלייך", לחש לה. רצתה להגיד משהו ולא היתה מסוגלת להשמיע קול. המשיכה שהרגישה אליו היתה הראשונה מסוגה בשבילה. מעולם לא הרגישה כך כלפי אף אחד בעולם. זה תפס אותה לא מוכנה. "אני חייבת ללכת". הרגישה שאם היא נשארת שם, זה לא ייגמר טוב. "את בטוחה שאת יכולה לנהוג?" "כן, בטח". "בואי אני אלווה אותך למכונית". יצאו יחד לאויר הפתוח ואז כשנכנסה לרכבה ראתה שהוא רוצה להגיד משהו ובסוף התחרט. רצתה שהוא ינשק אותה או לפחות יגע בה והוא לא עשה כלום. ברור. היא נשואה.

 

נסעה משם. למחרת קמה והמשיכה את יומה. יום ששי עמוס במטלות. התגלגלה מדבר לדבר וממשימה למשימה וכל הזמן הוא מזמזם לה ברקע. ואז התיישבה מול הפייסבוק והחליטה שהיא חייבת לראות אותו. צ'יק צ'ק מצאה אותו בין חבריה של לירון. ראתה במה הוא עוסק והיו שם מספיק תמונות כדי שיהיה לה במה לשטוף את העיניים. מתוק. הוא באמת מתוק והוא כל כך כל כך הטעם שלה. גברי, גדול, בנוי טוב. המממ... רק מלהזכר במבט שלו נמסה לגמרי. מה יהיה? היא חייבת לשכוח אותו. ואז הצעת חברות ממנו. ואז מיד הודעה. "את רוצה להיות החברה הוירטואלית שלי? ;)". הסכימה מיד. ואז שלח לה הודעה "תודה". עצמה עיניה. מה היא אמורה לעשות עם זה עכשיו?

 

מעולם לא רצתה משהו וכל כך לא רצתה בעת ובעונה אחת. אבל כשהוא אמר לה שהוא מרגיש שהוא לא יכול להתנתק ממנה, הבינה בדיוק על מה הוא מדבר. גם היא לא יכלה להפסיק לחשוב עליו. הציע שייפגשו. אמרה לו שזה בלתי אפשרי. הם לא יכולים להפגש. אבל כשהציע שתבוא אליו, הרגישה שהיא לא יכולה לסרב. הוא גר בדירה של שילה והיא כל כך רצתה להיות שם. וכל כך רצתה לראות אותו. מצאה ערב שבעלה ממילא לא היה בבית ויצאה. כשהגיעה אליו כבר רצתה לחזור ואז פתח את הדלת מבלי שדפקה. "הי, איפה הצמות שלך?". חייכה אליו. "בואי תיכנסי". "אני מכירה את הבית הזה. הייתי פה כששילה גרה פה. סידרת מאד יפה". "תודה, אמר לה ולא הסיר את מבטו ממנה". "אני לא אגע בך עד שלא תגידי לי שאת מוכנה. אני יודע שאת דתיה. קלטתי את זה מזמן. ואת נשואה. אני לא הולך לעשות את הצעד הראשון". "אז אולי כדאי שאלך". פתאום לא נראה לה כל הרעיון ולמרות שזה היה במחשבותיה, פתאום כשדיבר על מגע, קלטה לקראת מה היא הולכת. זה היה מטורף.

 

ואז משום מקום שלחה אליו יד. ליטפה את פניו. זה היה משהו שרצתה לעשות עוד כשדיברו ליד השירותים. עצם את עיניו. מתוך סערת חושים החלו לגעת זה בזו. הוא פרע את שערה ואחז בו. מגעו היה אגרסיבי וחזק וזה התאים לה מאד. כאילו בשביל לספק את הצורך שלה בו היא היתה צריכה אותו בדיוק ככה. עזות שלא ידעה שיש בה, תפסה מקום והיא מצאה עצמה מעליו. בפראות של חיות, כמו שני נמרים, עטו זה על זו. זה נמשך ונמשך ובסופו של דבר כבר לא יכלה יותר. קרסה לצידו.

 

"אני רוצה לספר לך משהו", אמר לה כששכבו זה לצד זו. "את יודעת, לפני הרבה שנים הייתי בתערוכת ציורים. עוד הרבה לפני שהתגרשתי. מכל מה שראיתי שם, היה ציור אחד שתפס אותי במיוחד. זה היה ציור של אשה עירומה. אני לא חובב אמנות אבל לא יכולתי ללכת בלי הציור הזה. קניתי אותו על המקום. אחרי שנים, התגרשתי, וחיפשתי דירה. כשבאתי לראות את הדירה הזאת, ראיתי את הציורים תלויים על הקיר. ידעת ששילה עשתה העתק מכל ציור שציירה? גם הציור הזה היה תלוי פה. הציור שלי. ואז שילה סיפרה על בחורה דתיה בשם לימור שהסכימה שהיא תצייר אותה בעירום. כשראיתי אותך ושמעתי את שמך, ידעתי שזו את. זו את, נכון? זה הגוף שלך הזה. שהטריף אותי כבר אז, כשקניתי את הציור". הביטה בו. זה לא נורמלי, אבל זה היה צריך להיות. פתאום הבינה. זה היה חייב לקרות. ופתאום הכל הסתדר לה.

0 תגובות
שלי
27/08/2017 11:48
לימור

יכולת בכלל לא לדבר איתי. לא ביקשתי ממך להיות שם. לא רציתי את כל הסרט הזה ואת כל הדרמות מסביב. אתה זה שהתעקשת. אני בכלל לא הבנתי איך אתה שם כל הזמן הזה. ישבתי בספריה. זה תמיד נשמע מאד מוזר לאנשים שבחורה בת 24 הולכת לספריה כדי לקרוא. אבל אני כדי להנות מספר כמו שצריך, צריכה אווירה. כמו שיותר כיף לרקוד כשעוד אנשים רוקדים מסביבך, ככה אני אוהבת לקרוא כשיש עוד ספרים מסביבי. בספריה שלי, זאת שליד הבית, כמעט ואין כסאות או שולחנות. אפילו הספרן מעודד שיחה בין אנשים ותמיד ניגש לדבר איתך כשהוא קולט שהרמת לשניה את העיניים מהספר שלך. זאת היתה הספריה שלי כבר 3.5 שנים. מאז שעברתי לשכונה. תמיד השתדלתי לגור ליד ספריות. אם יש ספרים לידי, כנראה שהאזור מתאים לי.

הייתי אז בת 24. סיימתי ללמוד את התואר שלי בבלשנות וכל מה שעניין אותי זה ספרים שאף אחד אחר לא קורא. רציתי להציל את הספרים האלה משיממון וככה הייתי בוחרת אותם. כמו את הגברים בחיי. תמיד אני זאת שפניתי אליהם. אם הם היו מספיק זנוחים, מספיק לא מעניינים, מספיק ביישניים ולא מתקשרים, הסקתי שנועדנו זה לזו. אהבתי לראות איך רק תשומת הלב שלי, האהבה שלי, הרצון העז שלי לקשר, גרם לזה שהם החלו לראות את עצמם בעיניים אחרות ובסופו של דבר לאהוב את עצמם מספיק בשביל לעזוב אותי. זה לא גרם לי להפסיק.

ואז הגעת. ישבתי אז בספריה, על מדף ריק שלא יודעת למה הוא באמת היה מיועד אבל הוא היה מספיק קרוב ויציב כדי לשבת עליו. אני זוכרת מה לבשתי כי אפילו זה לא הסתדר לי בסיפור שלנו. לבשתי טי שרט גזורה מהתיכון (מי בכלל גוזר חולצות היום), עם הדפס של מדונה, ומכנסי פיג'מה עם חור מסיגריה במקום של הכיס. השיער שלי היה אסוף במין קוקו ספונג'ה לא מחמיא ואני זוכרת שלא הורדתי אז שיערות ברגליים. מן תקופת הזנחה שכזאת. ניגשת אלי ואמרת שזה נראה לא נוח לשבת על המדף הזה ואם אני רוצה, אתה יכול להביא לי כסא. הסתכלתי עליך ולא הבנתי אפילו באיזו שפה אתה מדבר. ואז הבאת שני כסאות והתיישבת מולי.

נראית מספיק מטופח והרחת כמו גן עדן. אני לא יודעת אם אי פעם אפסיק לאהוב את הריח הזה שלך. לא קלטתי מה אתה רוצה. זה לא מנע ממך לא ללכת. שאלת אותי שאלות על הספר שלי, ועלי וסיפרת לי שאתה חדש ברחוב הזה והספריה הזאת זה המקום הראשון שיוצא לך להכיר באזור. אני לא יכולה גם לקרוא וגם לדבר וכשיש לי ספר ביד אני תמיד מעדיפה לקרוא. כשראית את זה, אמרת שאתה לא רוצה להפריע לי אבל אתה ממש צריך חברים בשכונה הזאת ושאלת אם זה בסדר שתחכה לי עד שאסיים. אפילו לא עניתי. כשהספריה נסגרה בתשע בערב, ניגש אלי עידו, הספרן ואמר לי שאני צריכה ללכת. קמתי ומאובנת כולי מישיבה לא נוחה וחוסר תזוזה, צלעתי החוצה. ואז ראיתי אותך. יושב על המעקה ממול. אפילו לא זיהיתי אותך.

התרוממת ושאלת אם אתה יכול ללוות אותי הביתה. זה לא הסתדר לי עם כלום. כל הזמן הזה ניסיתי להבין מה אחד כמוך רוצה מאחת כמוני. אבל לא שאלתי כלום. הלכנו והלכנו וגם כשעברנו את הבית שלי המשכנו ללכת. לא רציתי לשחרר אותך. הצחקת אותי ועניינת אותי ובכלל לא היית מפחיד. הבנתי שכל מה שאמרת אמת. שאתה באמת חדש בשכונה ובאמת קשה לך עם הבדידות הזאת. עם זה יכולתי מאד להזדהות. בסוף כבר נהיה לילה ורציתי לישון. אמרתי לך איפה אני גרה והצעתי לך לבוא לבקר מתי שתרגיש בודד. לא חשבתי לשניה שתעשה את זה. אבל למחרת עשית את זה. וכל הזמן מאז עשית את זה בלי סוף. נכנסת לי לחיים. התאהבתי בך כל כך. רציתי אותך כל הזמן. זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי בתוך קשר מסוג אחר. פתאום מישהו בחר בי.

אני חושבת שיותר מהכל אהבתי את המילים שלך, תמיד אמרת לי דברים שלא ציפיתי לשמוע. ולא יכולתי להפסיק לדבר איתך. דיברנו על הכל. המגע שלך שינה אותי שינוי מהותי. אחרי חודש וקצת, הסתכלתי על עצמי בראי יום אחד ונראיתי לעצמי אחרת. זאת היתה אהבה. כן. לדעתי זאת היתה אהבה. רק שלא יכולתי לשאת את זה. הרגשתי שאני משתנה, שהבפנים שלי עוזב אותי ונהיה שלך. אמרתי לך את זה והגבת לא טוב. התחלת להטיח בי מילים לא טובות. מילים שלא הכרתי בך. רק רציתי שאולי נשנה משהו בקשר, שאני כן אוכל להיות בו. אבל אתה פגעת בי מאד. התרחקת. נהיית אחר ומוזר ומפחיד. אני לא יודעת איפה אתה היום. הלכת ממני. אני רק יודעת דבר אחד. אני לא אתן לך אותי יותר. לא לך ולא לאף אחד. 

0 תגובות
סוף סמסטר
24/08/2017 11:08
לימור

לקראת סוף סמסטר. המון מבחנים והיא טובעת. המצח שלה כבר קיבל קמטים כאלה קבועים מעודף ריכוז והיא מנסה לאחוז בכל החזיתות. הלימודים, העבודה שלה ובין לבין להצליח לנשום. מקבלת טלפון מחברתה הטובה. קרן. קרן והיא הכי צמודות בעולם וגם בזמנים הכי לחוצים שיש, לקרן היא תמיד עונה.

בשנתיים האחרונות קרן צמודה לירון. לירון יש חבורה קרובה של חברים וככה נהיו כולם חבורה אחת גדולה. אם היה שם מישהו מעניין מזמן כבר היה קורה משהו אבל כולם רק חמודים ברמת החמידות וזהו. אין לה עניין עם אף אחד. רק שלאיתן יש ענין איתה. כל פעם שכולם יוצאים הוא מנסה להתקרב אליה וכולם יודעים את זה. ואין לה כח. פעם אחת, פעם אחת היתה ממש ממש שיכורה. היתה מסיבה בבית של אחד מהם שבדיוק עבר את מבחני הלשכה ונהיה עורך דין. היא שתתה המון והלכה להשפך באיזה חדר. הוא ראה אותה ונכנס יחד איתה. קרה מה שקרה. זה לא היה בדיוק אונס אבל קשה להגיד שהיא רצתה את זה. והיה גרוע ממש. מאז היא ממש שנאה אותו וכל מה שקשור בו ולמזלה הוא בחר להתרחק.

קרן מספרת לה בטלפון שהולכת להיות מסיבה מטורפת. מועדון מאד נחשב ויוקרתי ומי שמארגן את המסיבה זה אח של איתן. היא לא מכירה אותו ואין לה זמן לפרטים. מסיבה, שיהיה מסיבה. דווקא בא לה טוב. זה יוצא בדיוק אחרי המבחן האחרון שלה. רק מה, צריך להגיע למכירה המוקדמת של הכרטיסים כדי לדבר עם ניר, אח של איתן, שיכניס את כל החבר'ה לרשימות. קרן נותנת לה כתובת וזה יוצא בדיוק על הדרך שלה. בכיף.

מגיעה למקום. שום דבר לא מכין אותה למה שהולך שם. כנראה שבאמת הולכת להיות מסיבה רצינית. עמוס שם בטירוף. היא מנסה לאתר את ניר ורואה מישהו ממש מרכזי שם. המממ... אם זה הוא, הוא ממש ממש מעניין. סקסי בטירוף. איך זה שלא פגשה אותו עד היום. קולטת שהוא הרבה יותר מבוגר מאיתן וסיפור אחר לגמרי. פונה אליו ולא מסגירה כלום. הוא מבקש ממנה לרשום את השמות שהיא רוצה להכניס לרשימה. נותן לה דף ועט. היא יודעת שמגע זה הכל. מבקשת ממנו את הגב שלו ורושמת עליו. הוא לא מראה עניין והוא מאד עסוק והיא אפילו לא מחייכת אליו. נותנת לו את הדף, והולכת. עוד תהיה מסיבה ועוד יהיו הזדמנויות, ומה שצריך לקרות יקרה.

מגיעה המסיבה. מתלבשת כמו שהיא בד"כ מתלבשת. סקסי מרומז. לא אוהבת לחשוף יותר מדי אבל כן מודעת לעצמה, לגוף שלה, לקטע שלה. תמיד מתחילים איתה. הוא עומד בכניסה והיא אפילו לא אומרת לו שלום. מחייכת כמו תמיד לכל מי שהיא מכירה. נכנסים והיא זורמת. אחלה מוסיקה, מלא אנשים, אוירה מהממת. היא רוקדת בטירוף כמו שהיא כל כך אוהבת. מדי פעם מגיעים מכרים שלה. חיבוקים, נשיקות, גיפופים. היא בעיקר רוצה לרקוד ולא בא לה על אף אחד. קולטת אותו מרחוק. והיא לא מתקרבת. היא איפה שהיא ומי שרוצה אותה יצטרך להגיע אליה. שותה קצת, קצת מעשנת, קרן והיא תמיד באותה זרימה. כיף לה מאד.

מיצתה את המסיבה ולא יכולה להשאר עוד אפילו דקה. מחליטה ללכת. אם אין אף אחד שמצטרף היא תעשה את זה לבד. כבר אור יום בחוץ, כזה של תחילת עלות השחר. מתה על השעה הזאת ביום. מרגישה שהיא מקדימה את העולם. מגיעה עד מאד קרוב לדירה שלה. אמנם היה לה כיף אבל תמיד כשהיא מגיעה לנקודה הזאת יש לה מין עוקץ קטן בלב. עוקץ של הלבד שלה. לא תמיד נעים לה לבד.

ופתאום טלפון. זו בטח קרן. היא לא רואה מי מתקשר ועונה. הקול של איתן. עוד פעם הוא. עונה בלאקוניות. רוצה שייעלם לה מהחיים. "כן, איתן. מה אתה צריך?". "לימור, זה לא איתן. זה ניר". היא כמעט נכנסת בעץ. "נעלמת לי. חשבתי שנחזור ביחד. איפה את?". "אני ליד הבית", עונה ולא נושמת. "את גרה לידי, אני יודע. חכי לי. אל תעלי הביתה, אל תתקלחי. אני רוצה אותך איך שאת עכשיו. לא מפסיק לחשוב עלייך מאז שכתבת לי על הגב". נותן לה את הכתובת ומבטיח להגיע הכי מהר שאפשר. היא בהלם. משהו נעים מתפשט לה בגוף. מחנה והולכת לאיטה לכיוון שלו. זה באמת מאד קרוב. כנראה שהוא כבר דיבר עם קרן.

היא עם משקפי שמש והשמש כבר חזקה לה. שיבוא כבר. נשענת על החומה ליד הבית שלו. הוא מגיע. היא מחייכת אליו. עכשיו כבר אין שום טעם לריחוק. ריחוק זה לא מה שהיא רוצה עכשיו. נעמד קרוב אליה. מוריד לה את משקפי השמש. "אני רוצה לראות את העיניים האלה שלך. לאיפה ברחת לי?". מחייכת אליו. מתקרבת ומנשקת אותו. כבר אין לה סבלנות. הוא אוחז בה ומנשק אותה חזק חזק. נכנסים אליו הביתה יד ביד. רואה את איתן ישן שם בסלון. מתעלמת. אין לה שום סנטימנטים אליו ומן הסתם ניר יודע. נכנסים לחדר השינה. מיטה ענקית ענקית. מפשיטים אחד את השני לאט. אור יום מלא בחדר ולא מפריע לה כלום. הוא נהנה ממנה והיא ממנו. שני אנשים בוגרים שיודעים מה הם רוצים. שעות על גבי שעות וכל השכונה שומעת. לא מרגישה צורך להתאפק והוא הכי חופשי בעולם. כנראה שגם איתן שומע. ואיתן, מגיע לו שישמע.

אחרי שעות של עונג צרוף, של כימיה מושלמת, של הנאות גוף ונפש, מיצו שניהם. מנומנמת, הכריחה את עצמה לקום. היא ישנה רק לבד ורק במיטה שלה. קמה, התלבשה, משך אותה לעוד חיבוק אחרון ונשיקה, ואז יצאה לה. כשפגשה בשמש של שעות הערביים כבר הרגישה הרבה יותר טוב. קרן מתקשרת והיא שמחה מאד לשמוע ממנה. קרן כמובן יודעת כבר הכל. "איך היה?". "היה מעולה. ואיזה כיף שלאיתן יש אח גדול".

0 תגובות
אביב
24/08/2017 10:04
לימור

עוד יום אחד כזה ואני טסה מפה!" אמרתי לטלפון שהחזקתי בידי. לא באמת דיברתי עם מישהו. זה משהו שאני עושה מדי פעם. חברות לא תמיד מקשיבות כמו שאני אוהבת ועצות אני לא צריכה. השכל המפותח שלי הוא חלק מהבעיה. אז כשאני מרגישה שאני מתפוצצת אני פשוט שמה את הנייד על שקט ומתחילה לשפוך. באותו יום הרגשתי בודדה במיוחד. בדיוק סיימתי פרוייקט ממושך בעבודה, קיבלתי בונוס ענקי וגם פרגנתי לעצמי יום חופש ולא היתה חברה אחת שיכולתי לסמוך עליה שתשמח בשבילי באמת, לא כל שכן לצאת לחגוג איתי. אני מנהלת מצליחה בחברה בינלאומית, רוב הקשרים העסקיים שלי הם מעבר לים, אני טסה המון וכן, נטולת זוגיות קבועה.

אני יודעת שאני נראית טוב, אני מרשימה וייצוגית והתבטאות זה המקצוע שלי. אבל הלבד הזה גומר אותי. לא יכולה לסבול שאומרים לי מה לעשות ולא נמצאת מספיק זמן במקום אחד בשביל קשר ארוך טווח אבל רבאק. נמאס.

ישבתי בקיוסק שהיה הדבר הכי חשוף לשמש שמצאתי כי שמש זה החיים ודיברתי. ודיברתי. כשנגמר לי הכח ורציתי לבדוק את ההודעות הנכנסות ראיתי שנכנס לי מייל חדש. "את מדברת המון, את יודעת?" זה היה אביב. עם אביב הייתי בקשר מאד טוב. בחיים לא נפגשנו אבל דיברנו כמה פעמים בטלפון והתכתבנו. הוא מנהל כח אדם בחברה שניהלתי איתה קשרים עסקיים ויצא שדיברנו כמה פעמים אבל כבר שמעתי שהוא גיי אז זה הסתכם בזה.

בעודי מנסה להבין את המייל המוזר ניגש אלי מישהו עם חיוך ענק. "אוקיי איך זיהית אותי?", שאלתי. אביב חייך והתיישב. "השתגעת? היה לי כל כך כיף לדבר איתך שהייתי חייב לדעת איך את נראית. אגב, את חייבת להחליף תמונה בפייסבוק.  היא לא עושה לך טוב". הסתכלתי עליו. כמה חבל שהוא גיי. נראה טוב והכתפיים האלה. אני עם רגישות קשה לכתפיים מהסוג הזה.

"תקשיב אני לא במצב רוח. סליחה..."

"תשכחי מזה. יש לי תואר שני בלשנות מצבי רוח. אם היית מבסוטית היית צריכה לדאוג, אבל מכאן זה רק יכול להשתפר". החלטתי לזרום.

בילינו אחר הצהריים מושלם. אביב, כמו כל גיי היה כתף נהדרת, הקשיב והקשיב ולא נתן שום עצה. ישבנו לאכול וחלקנו מנות. הוא אפילו עזר לי לבחור תיק חדש. ואז כשנפרדנו בחניה ליד הרכב שלי אני מרוכזת בחיפוש המפתחות בתיק שלי ופתאום מרגישה את היד שלו על הפנים שלי. אני מרגישה שהשיער שלי מוסט הצידה בעדינות. רציתי להגיד לו שזה בסדר אבל פתאום הרגשתי את השפתיים שלו על הפה שלי. "אתה גיי" התחלתי להגיד. הוא לא הפסיק וזה היה הכי נעים בעולם. אחרי מלא זמן שאנחנו מתנשקים ומתלטפים ונוגעים, הוא אומר "אני לא ממש גיי. את יודעת שיש אצלנו שני אביב?"
0 תגובות
שיר לכת
24/08/2017 10:04
לימור

כבר שנתיים שזה אותו בית קפה. גיליתי אותו במקרה כשיום אחד היתה לי חצי שעה לשרוף באזור שלא הכרתי בעיר. למען האמת לא הכרתי אף אזור בעיר. נולדתי וגדלתי בחיפה וכמו בכפר הדרדסים, גם שם היה לי כל מה שהייתי צריכה. מעולם לא היו לי שאיפות לעבור משם ואת הבדידות שלי אהבתי במקום מוכר. אחרי שלמדתי תואר ועוד תואר הציעו לי משרה בתחום שלי בעיר אחרת. אם היה צונח עלי קיפוד ענק מהשמיים, לא חושבת שהייתי יותר מופתעת. המחשבה שיום אחד אולי אצטרך לעזוב את העיר שלי, את הים שלי, את החורשות שלי, את האוויר שלי והלחות הבלתי נסבלת שלי, את הזרות המוכרת שלי, לא עלתה מעולם על דעתי. אבל זה קרה. שכרתי, ארזתי ונסעתי. בלי מסיבות פרידה ובלי נפנופי ידיים ודמעות

ואז ביום אחד נקבעה לי פגישת עבודה באיזה רחוב עם שם לא מוכר. "מי קורא לרחוב 'שלכת?", חשבתי לי. ואז הגעתי לאותו בית קפה. מיד כשנכנסתי הרגשתי שמשהו מרחף סביבי ואז שוקע בתוכי. זו היתה המוסיקה שהיתה ברקע. מעולם לא הייתי בנאדם של מוסיקה. כשכולם היו בקטע של גל חדש ואלטרנטיבי, אני בחרתי לשים אוזניות עם כלום. רק כדי שלא ידברו איתי. זה והחצ'קונים מאד עזרו לשקט שלי. למחשבות הלא קשורות שלי. זו היתה אניה. עם קול מעולם טוב יותר וניגוניות כזאת שעושה נעים בלב, התיישבתי. אני מאמינה שבאיזשהו שלב התחלתי לחייך לעצמי בלי לשים לב כי פנית אלי. לדעתי זו היתה הפעם הראשונה שמישהו התחיל לדבר איתי סתם ככה פתאום. אפילו מה השעה אף פעם לא שאלו אותי.  

לא הבנתי בכלל מה אתה רוצה ומי אתה ומאיפה באת כי הייתי כל כך שקועה בטוב הזה. ואז שאלת אם אתה יכול לשבת לידי. ופתאום לא היה לי אכפת. התחלנו לדבר. סיפרת לי שאתה חדש בעיר הזאת ומרגיש קצת לבד וכל פעם ששאלת אותי משהו מאד רציתי לענות כמו שצריך. זה היה משהו שהשתנה בי. ואני יודעת שזאת אניה שעשתה לי את זה. כי רציתי אותך. וידעתי את זה ולא היה אכפת לי. כל כך חמוד. דיברנו ודיברנו ואחרי שעתיים ושלושת רבעי אני פתאום שמה לב ששכחתי את הפגישה שלי. בחיים לא שכחתי כלום. זה מאד שימח אותי.

נהיינו זוג. אניה נהייתה זמרת הבית ובית הקפה הזה הוא בית הקפה שלנו. עברנו לגור לידו כי אמרתי לך שהקסם הזה שקורה לי כנראה קשור במקום הזה וזהו. לא העזתי לזוז משם. לא נראה לי ששכנעתי אותך בזה אבל אתה מושלם גם בזה שאתה לא מתווכח איתי על כלום. השיר הזה Paint the Sky with Stars נהיה שיר הלכת שלי. השיר שבו התחלתי ללכת קדימה מהחושך שבו הייתי. הוא נהיה שיר החתונה שלנו.

0 תגובות
הצלם
24/08/2017 10:03
לימור

עזבה הכל ויצאה לחופשה. חשה שאם היא לא לוקחת בכח את הזמן הזה שלה, יהיה מי שינכס אותו לעצמו. והזמן הזה עם עצמה הוא כל מה שדרוש לה. לא כדורים, לא אשפוז, לא טיפול ארוך-טווח וגם לא סדנא משום סוג שהוא. חופשה. לאו דווקא משהו ארוך ולא חשוב לאן. בסופו של דבר מצאה דיל חמוד באילת. התקשרה להזמין. נתנה את פרטי האשראי בלהט ורצתה לדעת שזה סגור.

 

 

חיה חיים של טירוף. מנסה לרצות את כולם וכל החזיתות תובעניות לה. והיא בסה"כ רוצה ומנסה להזכר מי היא בתוך כל זה. מדבר לדבר היא רצה, מחוזרת ע"י אנשי עסקים שרוצים להשכיר את שירותיה מצד אחד, עובדת במשרד בשעות הבוקר מצד שני, מנהלת בית לתפארת מצד שלישי ויש את בעלה. התובעני מכולם. בשבילו היא אחת ויחידה והיא רק שלו. רוצה אותה רק לעצמו וכל הזמן. שלא תצא, שלא תלך, שלא תראה חברות וכמה שפחות בטלפון. אוהב אותה אהבה מטורפת. קצת יותר ממה שהיא יכולה להכיל.

 

 

מצידה היא היתה רוצה פחות. אוהבת אותו מאד אבל צריכה חופש. להרגיש רק את עצמה, רק את כל כולה. עורגת לחיים על הקצה שפעם חיה ומחפשת בתוך חייה ריגוש דומה. כל הזמן. לא מוותרת. בכל התחומים. הוא מותש קצת ממנה ומנסה לרסן את הפראות הזאת שבה אבל גם אם היא רגועה איתו, אין בה שום רוגע.

 

 

שבוע לפני הנסיעה היא נכנסת לפייסבוק לבדוק מה חדש. הפייסבוק מאפשר לה לפרוץ קצת הצידה מעצמה. כותבת, מגיבה, מתכתבת עם כל מיני גברברים חמודים ומשתדלת לא לחצות קוים. היא נשואה ולא רוצה שום מציאות אחרת. ובכל זאת. כשהוא פנה אליה לא יכולה היתה להשאר אדישה. קשקשו קצת ופלירטטו. הוא קרא את מה שהיא כותבת לפעמים ואז "אני רוצה לצלם אותך עירומה", אמר. כשקראה את זה, קלטה שהיא רוצה את זה גם. בלי לדעת עליו כלום ובלי שידע עליה, בלי שנפגשו או דיברו בטלפון, היה לה ברור שזה הולך לקרות.

 

 

ומשם פשוט זרמו לכיוון טכני. היא הרי מאד עסוקה והוא רוצה אור יום ואיפה בכלל זה יתאפשר. ואז זרקה לו ברוב הומור "מה אתה עושה בשבוע הבא? אני באילת. לבד". תוך פחות משברירית השניה קפצה תשובה "אני בא". הוא מצלם ואוהב חויות לא שגרתיות ובעיקר משהו שאי אפשר להסביר במילים זיווג את הזיווג הזה. הימור לשניהם. היא תתפשט באמת? הרי בחיים לא עשתה זאת ובטח לא הצטלמה. והוא יבוא עד אילת ומי יודע מה יקרה עם זה. וזה היה חייב לקרות וזהו.

 

 

הגיעה לאילת. הוא הגיע אחריה. קבעו להפגש. בהתחלה ישבו לדבר. הוא כזה חמוד וישר היתה זרימה. הרגישה איתו בנוח לגמרי. נרגעה. זה באמת הולך לקרות. ואז נסעו אליו למלון. כל הדרך היא אומרת לו שזה בכלל לא בטוח. לא רצתה להתחייב ולא רצתה לאכזב. פתאום לא היתה בטוחה בעצמה. מדברים והיא מתחילה להתרגש מהמפגש הזה עם עצמה. בחיים לא עשתה את זה קודם. נכנסו לחדר ותוך כדי שיחה המצלמה נשלפת. מצלם והיא לבושה ואז בא לה להוריד. מורידה כיסוי ראש והוא מצלם כל שלב. שיערה מתפרץ לו וגולש והוא איתה לגמרי. ממשיך לדבר איתה. שואל אותה על חייה וכל מיני ומדברים. היא לא נבוכה. מורידה חולצה ועומדת ונשענת ואז רוכנת ועושה מה שהוא מבקש. נהנית מכל רגע. העדשה שמה אותה במרכז וזה כל מה שהיא צריכה. והוא כל הזמן נזהר לצלם כך שלא יזהו אותה.

 

 

מורידה חזיה ואז חצאית ואז בסוף לא יכולה יותר. כאילו זה גבול שאין לה אומץ לחצות. "תורידי" הוא תובע. "אני מחכה". מורידה. עירומה לחלוטין ניצבת מולו ונעה בתוך עצמה. תנועות גוף קטנות קטנות ומחוות של אינטימיות משותפת. הרגישה נוח מולו להיות היא עצמה. פעם מתכנסת ופעם נפתחת, פעם נבוכה ופעם פשוט מאד שמחה על כל הענין. וכל הזמן הזה מחפשת בו את האש הזאת. איפה היא. ניסתה לשאוב ממנו מילים שיגלו לה מה עובר לו בראש. רצתה אותו מתגרה. רצתה לדעת כל הזמן מה היא עושה לו. זה חלק מהמסע שלה. לדעת שהיא, עם כל הלידות שעברה וכל מה שעבר עליה, עדיין סקסית. פשוט סקסית. גם בלי לעשות עם זה יותר מדי.

 

 

שאלה אותו ישירות והוא ענה לה. ענה ועדיין נשאר מרוחק. בעצה לא ידעה מה היא עוד רוצה ואם בכלל היא רוצה. וכי יש לאן ללכת? אחרי שהתלבשה וחזרה לעצמה הראה לה את התמונות שצילם. נפעמה. כשרון של ממש יש לו. זויות מדהימות, העמדה גאונית והרבה רגש. כל תמונה נתנה לה עוד משהו. הצליחה להביט על עצמה כעל זרה. כעל דוגמנית. אשה אחרת לגמרי. יש לו את זה לגמרי. ראתה את עצמה הכי חשופה וזה היה כמו אגרוף לבטן. זאת היא והיא יפה בעיניה. איך הוא עשה את זה.

 

 

חזרה לחיים שלה. לא הפסיקה לחשוב על כל זה. אבל זה כאילו קרה למישהי אחרת בחיים אחרים. הוא עשה תערוכה ושלח לה הזמנה. התערוכה היתה הצלחה מסחררת. התמונות יצאו מדהימות אפילו יותר על קנווס גדול. שילוב שלה לבושה ושלה עירומה. מפעם לפעם טקסטים שלו והכל ביחד יצר מיצג משגע. תשבחות של מבקרים וסיקור נרחב של הרבה כלי התקשורת בארץ ובעולם. ובאף תמונה לא רואים את פניה באמת. הכל מאד חמקמק. אסור לאף אחד לדעת שזאת היא. התגנבה פעם אחת לראות מה זו התערוכה הזאת. לא רצתה שיהיה סיכוי שיזהו אותה. אם בעלה ידע זה הסוף. והיה מרגש. היא על קיר שלם. אחרי 5 לידות. קיר שלם.

 

 

ואז יום אחד היא חוזרת הביתה מהעבודה ועל השולחן במטבח יש פתק. הכתב של בעלה. "אהובתי, אשתי. אני אוהב אותך. אני יודע שהצטלמת. הייתי מזהה את הגוף שלך בכל מקום והנה הוא עכשיו באמת בכל מקום. אני רוצה שתדעי שאני גאה בך ושבשבילי תמיד תהיי הדוגמנית שלי. סקסית ומדהימה. מחכה כבר ללילה שלנו, א." לרגע שכחה לנשום. והרגישה שבאמת חזרה הביתה
4 תגובות
קפה וקפה
24/08/2017 10:02
לימור

אני בנאדם מאד רגיל ואפילו משעמם. אני קמה כל יום באותה שעה, לובשת את מה שהכנתי לי על הכסא יום קודם, מתאפרת באותו סדר, מסרקת את השיער באותן תנועות לאותם כיוונים, בקיצור הבנתם. הסדר הזה מאד חשוב לי. כשיש לי סדר חיצוני אני יכולה להרשות למחשבות שלי לרוץ ולהשתולל. זה משהו שתמיד חשבתי שכולם עושים. עפים. אני יכולה לצחצח שיניים ולחשוב על לטאות ענק ואיפה הן מוצאות אוכל. אני יכולה להכין לי סיר קציצות ולהזכר במישהי שהיתה איתי בכיתה וששמעתי שקטעו לה רגל ואיך זה להיות מגעילה וסנובית רק עם רגל אחת.

מצאתי לי עבודה שזה מסתדר איתה בול. אני גננת. כל מה שאני עושה, נראה הגיוני לחלוטין לילדים בגן שלי. הם בני 5. הם רגילים שאני מספרת להם סיפורים ממש מוזרים או לא עונה כשקוראים לי. אני הגננת שהם הכי אוהבים. כי אני מקבלת אותם כמו שהם. בגן שלי אין מכות ואין קללות. בגן שלי כולם חברים ולאף אחד אין בעיה להגיד את זה. זה מאד שכיח שילד יגיד לחבר שלו "אני אוהב אותך" ויביא לו חיבוק. אני מתה עליהם.

יש לי שריטה. אני לא יודעת מתי זה התחיל אבל זה שנים ככה. בבוקר אני צריכה לשתות שתי כוסות קפה. אבל הן צריכות להיות במרווח של רבע שעה. אם אני קונה שתיים ביחד, אחת מתקררת וזה לא כיף. אם אני מתעכבת וקונה את השניה רק כעבור חצי שעה, מתחיל לי כאב ראש וסחרחורת. מכל ההתמכרויות המוזרות, מצאתי לי את זאת. יש סניף של רשת בתי קפה איכותית ליד הגן שלי. כל בוקר אני צועדת לשם פעמיים וחוזרת פעמיים. זו לא ממש בעיה כי בדרך כלל מי שרואה אותי בפעם הראשונה לא נשאר מספיק זמן כדי לראות אותי בפעם השניה ועם עובדי בית הקפה הסתדרתי. הם מכירים אותי מצוין.

יום אחד התעכבתי בגן. אחד הילדים הגיע עצבני משום מה וראיתי שכל מה שהוא צריך זה חיבוק כזה חונק. לא משהו שאפשר להפסיק בגלל צורך בקפה. יצאתי באיחור של 23 דקות מבחינתי. הגעתי לבית קפה וביקשתי את הקפה שלי. ואז אני שומעת "אני מאחר לפגישה בגללך, את יודעת?". אפילו לא סובבתי את הראש. היה לי ברור שאין לי קשר לאמירה הזאת ומישהו בטח מדבר בטלפון ממש קרוב אלי. ואז "אם את מאחרת, לפחות תהיי נחמדה מספיק להגיב אלי. זה שאני לא מציג את עצמי כל פעם לא אומר שאין לי רגשות". זה כבר היה מוזר מדי. סובבתי את הראש וראיתי אותך. משהו ממש נחמד עם ריסים ממש ארוכים וגבות משורטטות. שום גבר בעולם לא צריך גבות כאלה. מיותר לחלוטין. אבל יופי של גנים, חשבתי לי. ואז הבנתי שזה מה שעובר לי בראש והוא מחכה לאיזשהי תשובה ממני. "אה, סליחה, אנחנו מכירים?". חייכתי. "לא, אנחנו לא מכירים, אבל כל יום כבר מאתיים שנה את מגיעה לכאן באותו זמן במרווחים שווים ולוקחת את אותו הקפה שאת אפילו לא מבקשת. זה מרתק להתבונן על זה. אני גר פה לא רחוק ואני חייב להגיד שלא משנה מה אני לא מוותר על זה. זה כמו לראות שעון חי. למה איחרת היום?".

צחקתי. "זה קצת קריפי מה שאתה אומר. אתה עוקב אחרי מישהי שאתה לא מכיר רק כי היא מתנהגת קצת מוזר. אני אוהבת את זה". צחקת גם. באמת שמיהרתי אז אמרתי לך "אז אני רואה אותך מחר? באותו זמן?" סימנת לי עם היד כזה משהו לא מחייב אבל ידעתי שתהיה שם. הלכתי לי לגן שמחה במיוחד. טל, הילד החמוד שחיבקתי קודם רץ אלי וחיבק אותי בזהירות בגלל הקפה. כל היום חייכתי לעצמי בלי הפסקה. בצהריים, כשבאו כל ההורים לקחת את הילדים, ראיתי אותך שוב. טל רץ גם אליך. אני חושבת שבאותו רגע קיבלתי החלטה. אני מקפה נגמלת

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »